שער הרוח

א לפעמים זה מרגיש כאילו שההכרה נפערת לשניים. כל הקואורדינטות ששימשו להגדיר ולהסביר ולברוא את העולם, כבר אינן שמישות ואינן משמשות אותנו לתאר את מה שקורה. גלות וגאולה, אמת ובדיה, מלאכותיות וטבע, אלוהים ועולם, מסתירות יותר ממה שהן מגלות. אנחנו זקוקים לשפה חדשה, אולי לשפה א-בינרית או פרדוקסלית שנעה בין הקצוות, ואולי לשתוק בדומיה-תהילה את מה שכבר אי אפשר לתארו. התחושה היא של התבדרות, של כאוס. ההיסטוריה ממשיכה, אבל האם לכיוון כלשהו? היא חומקת לנו מבין השפתיים ואין לנו היכולת להגד

יש רגע במהלך הריקוד האקסטטי, שבו קצב הגוף עובר את קצב המחשבה והתודעה משתחררת מהככות. הגוף ממשיך לנוע, וכל הרחבה נעה סביבך, ואיתך. אושר החיים אז מורגש ומוחשי, לא אושר מדבר זה או אחר אלא האושר המשכר של עצם היות ההוויה. ואז, כל מה שקורה. עליות ומורדות במוזיקה, היתקלויות ברקדנים אחרים, הכול מצטרף לשיר זמרה נפלא. הצער שהרגשת מהבוקר, או משחר לידתך. וכל מה שהעולם הזה עבר או עובר. אין – וגם יש – הבדל אז בין אלוהים לבין העצמי והעולם, הדואליות שבין הדואליות לנון-דואליות מתאפסת. אני לא

א – הדינמיקה של היחס העולמי-אלוהי  לפני למעלה מ-50 שנה הכריז הפילוסוף היהודי מרטין בובר על "ליקוי מאורות אלוהי". לדבריו, היחסים בין האדם לבין האלוהות השתנו - לא רק התפיסות האנושיות אודות האלוקות, אלא האופן הממשי שבו הם עומדים זה ביחס לזה.  הוא לא היה לבד – גם "מות האל" של ניטשה, ה"שינוי" שעליו דיבר היידיגר, "הסתר הפנים" אליבא דהשל ועוד, הם ניסוחים שונים לתחושה מטפיזית עמוקה שפיעמה בליבם של ההוגים בני הדור ההוא, שמשהו מהותי ועמוק השתנה לרעה בלב ההוויה. וכמובן, זה היה קשור מא