כל המאמרים

פתיחה: מהו העידן החדש? האם ניתן להאמין לבשורתו? אנחנו חיים ב"עידן חדש". השינויים המופלגים של המודרנה, מלחמות העולם, טכנולוגיה חדשנית, שינויי הערכים של תנועות השחרור, המדע החדש, הפוסט-מודרניזם והשינויים הגלובליים שאחריהם, מובילים וקשורים - לפי אלו הטוענים כך - לשינוי רוחני ומטפיזי גדול הרבה יותר. העולם מתמלא באור. הגלים הקוסמיים מתחלפים, והאנושות "מתעוררת" למהותה הפנימית, חלק אלוה ממעל, הרחק מהנפרדות, השליטה והפחד שניהלו את העולם הישן. התרבות מתמלאת במוצרים חדשים, המעידים על

א – המורכבות של העולם העכשווי אנחנו חיים בעולם מורכב ומלא בבעיות. נראה שהמאה העשרים ואחת – המאה שידעה יותר מכל קודמותיה שפע כלכלי, תרבותי ואינטלקטואלי – היא מאה שגם מאופיינת יותר מכל קודמותיה בחרדה ובתחושה של חוסר יציבות בסיסית. התמה של האפוקליפסה והתחושה של "סוף העולם" נהיו שגורים מאוד בתרבות ובשיח הפופולרי. אנשים נמנעים מלהביא ילדים לעולם שהם מרגישים שהוא מתדרדר ובלתי-צפוי. האנושות מתמודדת עם אתגרים רבים יותר, קטלניים יותר ומורכבים יותר מאשר אי פעם בעבר, אולם רבים מרגישי

לפי הקבלה הדיבור והמלכות הם מושגים כרוכים: "מלכות פה, תורה שבעל-פה קרינן לה". הדיבור הוא מה שקיים בעולם החיצוני, מה ש"נראה" כלפי חוץ, מה ש"אומרים", כלומר מה שקיים באמת – בחיצוניות העולם. באמת כשלעצמה תמיד ה' אחד ושמו אחד, אולם כל עוד העולם לא מגלה את זה, כל עוד הנקודה השורשית שמנהלת מכתיבה ו"מציירת" את התרבות האנושית תפוסה על-ידי ערכים ושמות אחרים, שוללי-א-לוהים, העולם לא הגיע לגמרו ותיקונו – שכן כל העולם נברא בשביל לגלות את מלכותו בפועל ממש, כלפי חוץ. האמת-לאמיתה קיימת ג

אנחנו עומדים תמיד על סף המיסתורין. דברים שניתן לרטוט ולהרגיש אותם, לנחש ולחוש את מציאותם הקרבה, לעמוד מולם בפלא ולעיתים אף לפעול בהם ואיתם, אך לא תמיד להשיג אותם בתודעה בנאלית רגילה. יש סודות באדם וסודות במציאות, יש סודות באלוהות, וכמוהם יש גם סודות התורה. * המיסתורין והרמה שמעבר קיימים בתורה והם קיימים גם באדם, בעולם ובחיים. בכולם שייך הסדר של "פשט", "רמז", "דרש" ו"סוד". ה"פשט" הוא הדבר בעירומו. הכול מגולה כמו שהוא בפשטות, ללא כיסויים והעלמות. התוך או התוכן חושף בפניי

אלוהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז) חטא העגל נתפס במסורת כאחת המעידות החמורות ביותר של עם ישראל מעודו: העם עושה לו עגל מזהב, משתחווה וזובח לו וקורא "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", וזאת מיד אחרי מעמד הר סיני. כה חמור החטא, עד שאמרו חז"ל שאין פורענות שבאה על ישראל שאין מעורב בה גם עונש על חטא העגל. ואולם, ר' יהודה הלוי (בספרו ה"כוזרי") מסביר שלא היה זה חטא של עבודה זרה כפשוטה. "אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש[י],

א. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'לך, אמור לו לבצלאל, עשֵׂה לי משכן, ארון וכלים' - הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים! אמר לו: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת? (ברכות נה, א) מדרשי שמות תמיד אומרים בארוני. מילה נלקחת מתוך צל

למרבה הוקרתי, המלחמה בעזה לא גבתה ממני מחירים אישיים כבדים. לא גוייסתי, עקב סיבות פרופיל, ואיש ממכריי ממעגל ראשון לא מת במתקפה או בקרב. אולם כמו כל ישראלי ואולי כמעט כמו כל אדם חושב ורגיש שמודע למלחמה הזאת, היא שברה את עולמי. אני אדם רוחני עם שאיפות אוטופיות ואמונה בייתכנות של עולם של שלום, אהבה ואור. לא רק ממקום ליברלי חילוני אלא כאמונה רוחנית חובקת-כול. עד למלחמה ראיתי בדברים האלה שאיפות ברות-יישום, ואדרבה האמנתי שאנחנו בדרך לשם ושהאתגר הגדול הוא שילוב של ה"ישן" (במיוחד

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה מגדולי הפילוסופים והמיסטיקנים ביהדות המודרנית, ומתווה דרכה של הדתיות הלאומית עד היום. הרב קוק הסתלק לגנזי מרומים לפני כמעט תשעים שנה. מה הוא הותיר אחריו?  בג' אלול האחרון, יום ההילולה של הרב, מצאתי את עצמי בכינוס של תנועת "לכתחילה" לתורה ישראלית ולחידוש ההלכה, דן עם אנשים יקרים ורמי-מעלה על שאלה שרבים כיום דשים בה: האם תורת הרב קוק עדיין רלוונטית לדורנו?  אלא שאני באופן אישי לא רואה בכך בכלל שאלה.  תורת הרב קוק כשאיפה מתמדת לגאולה  אני לא רוא

כמי שלמד בישיבות ה"מעגל", השיח על חידוש הנבואה הקיף אותי בנערותי. ההגיון היה ברור. עם ישראל הופיע על במת ההיסטוריה כדי לבשר את הקשר החי שבין האלוהות לעולם. תקופת המקרא אכן התאפיינה בקשר ממשי ודינמי שכזה, אולם עם חורבן הבית הראשון "נפסקה הנבואה", וזה היה הבסיס והתנאי ליצירת ה"יהדות" שהיא הדת שאנחנו חיים אותה היום, דת האדם המנסה לנחש, להסתדר ולעבוד את האל בעוד האל שותק. עם שיבת עם ישראל לעצמאות, לעברית ולארץ הנביאים, הייתה אמורה להתחדש הנבואה, והסיפור היה אמור להיסגר. אולם הדבר

א לפעמים זה מרגיש כאילו שההכרה נפערת לשניים. כל הקואורדינטות ששימשו להגדיר ולהסביר ולברוא את העולם, כבר אינן שמישות ואינן משמשות אותנו לתאר את מה שקורה. גלות וגאולה, אמת ובדיה, מלאכותיות וטבע, אלוהים ועולם, מסתירות יותר ממה שהן מגלות. אנחנו זקוקים לשפה חדשה, אולי לשפה א-בינרית או פרדוקסלית שנעה בין הקצוות, ואולי לשתוק בדומיה-תהילה את מה שכבר אי אפשר לתארו. התחושה היא של התבדרות, של כאוס. ההיסטוריה ממשיכה, אבל האם לכיוון כלשהו? היא חומקת לנו מבין השפתיים ואין לנו היכולת להגד

יש רגע במהלך הריקוד האקסטטי, שבו קצב הגוף עובר את קצב המחשבה והתודעה משתחררת מהככות. הגוף ממשיך לנוע, וכל הרחבה נעה סביבך, ואיתך. אושר החיים אז מורגש ומוחשי, לא אושר מדבר זה או אחר אלא האושר המשכר של עצם היות ההוויה. ואז, כל מה שקורה. עליות ומורדות במוזיקה, היתקלויות ברקדנים אחרים, הכול מצטרף לשיר זמרה נפלא. הצער שהרגשת מהבוקר, או משחר לידתך. וכל מה שהעולם הזה עבר או עובר. אין – וגם יש – הבדל אז בין אלוהים לבין העצמי והעולם, הדואליות שבין הדואליות לנון-דואליות מתאפסת. אני לא

א – הדינמיקה של היחס העולמי-אלוהי  לפני למעלה מ-50 שנה הכריז הפילוסוף היהודי מרטין בובר על "ליקוי מאורות אלוהי". לדבריו, היחסים בין האדם לבין האלוהות השתנו - לא רק התפיסות האנושיות אודות האלוקות, אלא האופן הממשי שבו הם עומדים זה ביחס לזה.  הוא לא היה לבד – גם "מות האל" של ניטשה, ה"שינוי" שעליו דיבר היידיגר, "הסתר הפנים" אליבא דהשל ועוד, הם ניסוחים שונים לתחושה מטפיזית עמוקה שפיעמה בליבם של ההוגים בני הדור ההוא, שמשהו מהותי ועמוק השתנה לרעה בלב ההוויה. וכמובן, זה היה קשור מא