מים ודיבור בגאולה
לפי הקבלה הדיבור והמלכות הם מושגים כרוכים: "מלכות פה, תורה שבעל-פה קרינן לה".
הדיבור הוא מה שקיים בעולם החיצוני, מה ש"נראה" כלפי חוץ, מה ש"אומרים", כלומר מה שקיים באמת – בחיצוניות העולם.
באמת כשלעצמה תמיד ה' אחד ושמו אחד, אולם כל עוד העולם לא מגלה את זה, כל עוד הנקודה השורשית שמנהלת מכתיבה ו"מציירת" את התרבות האנושית תפוסה על-ידי ערכים ושמות אחרים, שוללי-א-לוהים, העולם לא הגיע לגמרו ותיקונו – שכן כל העולם נברא בשביל לגלות את מלכותו בפועל ממש, כלפי חוץ.
האמת-לאמיתה קיימת גם ללא העולם, ההכרה בה היא שמהווה גאולה שלו ומימוש של תכליתו.
אלו הם שני ערכי העולם הבסיסיים, האמת והאמונה, הפנימיות והמלכות, "זה" ו"כה", עץ-החיים של האחדות האלוקית עצמו, והיכולת להצביע עליו ולהודות בו, מרחוק. בחיבור של שניהם מונחת הגאולה.
הדיבור הוא החוש הראשי בו נברא העולם, ב"עשרה מאמרות". גם האדם, הנברא הראשי, נקרא במקורותינו "מדבר", ולא "משכיל" כבמקורות הפילוסופיים, שוני שמהווה הדגשה של מימד הקשר הבין-אישי ויצירת המשמעות ושל מימד הרצון החיוני הממשי הנתון-במציאות, ולא המחשבה הספקולטיבית הבודדה והמופשטת. החוש שמאפיין בספר יצירה את חודש ניסן, הפותח את השנה היהודית ולכן מהווה שורש לכל החושים והחודשים, הוא חוש הדיבור, והאות שלו היא "הא", לפי מדרש חז"ל ש"העולם הזה נברא בה"א". האות ה"א מהווה הבל בלבד, בניגוד לכל שער האותיות שהן עיצורים בעלי ממשות, ולכן היא מעין שורש לדיבור בכללו – בה' מוצאות הפה.
לשון הרע הוא עוון חמור כל כך מפני שהוא נוגע לדיבור, ה"חוש" הראשיתי בו נברא העולם הזה. למעשה החטא של הנחש – השורש הקדמון של כל העוונות והפגמים – הוא דיבור לשון הרע על הקב"ה: "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים...". כלומר, הוא שיקר שהקב"ה מקנא באדם ולכן אסר עליו את העץ, בעוד שבאמת הקב"ה חפץ בהידמות האדם אליו "בצלם א-לוהים עשה אותו" ואסר עליו את העץ לטובתו ותיקונו.
ומה הניע את הנחש לבצע את הפיתוי? על זה נאמר "אם ישוך הנחש בלא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון". לשון הרע הוא רוע לשמו, סתם ככה, ללא תאווה, וללא תועלת עתידית, רוע לשם רוע, התענגות על ההוצאה של רוע של האחר – גילויו כלפי חוץ, מימושו במציאות – וההתעסקות עם הרוע של האחר, ולכן הוא החטא השורשי, שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ושורש לשלושתם, כאשר המשותף לשלושתם הוא יסוד השקר והבגידה המושרשת בהם שהוא עצם הרע שבהם.
וזה גם שורש המינות והנצרות בבחינת "לשון מדברת גדולות", ועוון הוצאת לעז על תלמידי חכמים, שעל זה נאמר "ופורץ גדר יישכנו נחש".
הכפירות האלה והערעורים האלה על דרכה של תורה שבעל פה, הם למעשה הפגמים החמורים וה"גבוהים" ביותר שיש, פגיעה בעיקר העיקרים הרגיש.
עיקרו של הדיבור הוא הדיבור האלוקי, כלומר היכולת של האלוקות להביע את עצמה מפנים לחוץ בצורה שהשומעים-הנבראים יבינו ויקבלו, ואז "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". וזה הוא עיקר תיקון האנושות. הדיבור הוא כאמור חוש המלכות וההנהגה, ובלשון הקודש "דיבור" משמעותו גם "הנהגה" או "ניהול", ולכן ההיענות של העולם לדיבור האלוקי, היא היא קבלת עול מלכותו עליו, שהיא "עשיית מקום" לו ית' בעולם המאפשרת לו להתגלות, ותיקון העולם כפי מחשבת הבורא למצבו הטוב האמיתי, וכפי כוונתו המקורית של הקב"ה שיהיה קשר בין העולם לאלוקים. התורה שבעל פה, וההלכה שהוא היצירה שלה הוא הדיבור האלוקי לעולם, והמשך השימור והמסירה שלה, והקיום שלה, הוא המסורת החשובה המתגלגלת בעולם. הפנימיות העליונה של הדיבור הוא הכוונות והרגשות העמוקות, כביכול, של אלוקים כלפי העולם, מעמקי התבונה והרגש שלו, והדיבור הוא היכולת להביע מצפונים אלה ולהביא אותם לעולם, ושהעולם יתמלא ויתנהל על פיהם, מבלי שיהיו זרים לו או בלתי ניתנים להיאמר.
לעומת זאת, גלות השכינה משמעותו שאין העולם מקשיב ומפנה מקום לרצונו של אלוקים, ושאין השכינה יכולה להביע את עמקי מצפוניה, כיוון שאנשים מתכחשים לה או לכל הפחות רחוקים ממנה כל כך, ואז התשוקה למבע מתפרצת בצורה של זעם ואלימות ("אלימות" אותיות "אילמות").
וזה סוד "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו", ו"יען לא האמנתם בי להקדישני", הפספוס כביכול של משה רבינו, הנפילה של הגואל, שהיכה בסלע במקום לדבר אליו. על מנת לדבר צריך אמון שהשני אכן שומע, ושלב האבן האטום של האדם ושל לב המציאות אכן יכול להפיק מים חיים של פשר ותבונה והכלה. דרושה לכך קפיצת אמונה, אמון בזולת שאינו באמת כה מתכחש כמו שנדמה, או לכל הפחות שהוא מסוגל להשתנות, וזה סוד "יען לא האמנתם".
זה היה "חטאו" כביכול של משה רבינו, מוסר התורה, שעניינו ותורתו הם בסוד הכעס ותוכחה, כיוון שהיה ערל-שפתיים, וראה את האמת הבהירה באספקלריה המאירה אבל לא יכל לטווח אותו אלא במטות באותות ומופתים בתוכחות וזעם. ואת זה יתקן המשיח, שהוא משה בעצמו, בסוד "מה שהיה הוא" ראשי תיבות מש"ה - גואל ראשון הוא גואל אחרון, אלא שיתווספו על שמו י"ג אורות של י"ג מידות הרחמים וייעשה שמו ממשה למשיח, סוד משֹיח, שח בעצמו ומשיח אחרים, מלשון שיח, דיבור, וגם מלשון שפלות והתכופפות, שיהיה דיבור רך, כמו שכתוב "ידבר עמים תחתינו" ידבר פירושו ינהיג, וחז"ל פירשו שכאן הוא גם לשון נחת, כלומר הנהגת דיבור בנחת הוא סודו של המשיח, שידע לדבר כנגד כל אחד ואחד וכל פרט ופרט במציאות לדבר אליו "באשר הוא שם" (בשונה מבחינת משה, שידע לדבר מהעליון לתחתון אבל לא לפי גופו של תחתון בתוכו עצמו), ואף לפתוח את הפה של כל דרגה ודרגה וכל נקודה ונקודה להביע את עצמה ולחשוף את הנקודה הפנימית שלה.
וזה עניין ה"רבי", שמגלה את נקודת המשיח הפנימית בכל אחד ואחד ובכל דבר וסיטואציה במציאות. ומשיח הוא גם מלשון "שיח" כלומר צמח, כמו שכתוב "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", כי בדרגת הצומח דווקא מתגלה הרכות בסוד לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
במצרים הייתה עבודת הפרך, "פה-רך" לשלילה, כלומר שיח מנוון ומצמית אך בלתי ניתן להתרה, כיוון שהוא "רך כחמאה", כמו שאמרו חז"ל שפרעה תלה לבנה על עצמו וביקש מישראל שיעזרו לו בעבודה, ואז שיעבד אותם. כלומר, שהדיבור דקדושה הוא בגלות בתוך מצרי הגרון כמו חנק בגרון שלא מצליח לצאת החוצה, ועוד יותר בסוד השפתיים דסטרא אחרא שהוא הפה הרך של השיח החילוני. וסוד גאולת מצרים הוא פסח, "פה-שח" ומדבר, שהוא הזכות והיכולת לדבר בריש גלי את אמיתות האמונה.
וזה אפשרי רק ע"י ביאת גואל בסוד משה, בסוד המטה המכה על הסלע ונפוצו מימיו, ובסוד יעקב הגולל את האבן מעל פי הבאר. כלומר, שמדובר פה על בחינה של נס, או של "קפיצת-אמונה" ניסית של מעשה. מה שדרוש הוא אמון. ואעפ"כ הקב"ה מקשה את לב פרעה כאבן ומודיע למשה שהוא לא יקשיב לו, והוא לא יראה הצלחות מיד אלא להיפך המצב רק יסתבך, אעפ"כ משה בא בשם ה' ולכן ייעשו לו אותות ומופתים.
הסלע הוא המלכות החיצונה האוטמת את גילוי מלכות ה' בעולם באטימה חזקה ועבה, וצריכים אנו לגואלים שבמעשים אלוקיים בקפיצת דרגה ובעומק כוונה ידעו להפוך את העור לאור ולהראות איך כל תיבה מצהירה, בהיפוך הסלע האוטם למקור מים חיים, עד ש"עיקר" המציאות וה"נראה" ו"ראש הפינה" שלה יגלו א-לוהות ולא יסתירו, דהיינו עיקר התרבות ואיך האנושות תופסת על מה נתייסדה, ועוד יותר ויותר בגילוי הטבע עצמו את הנס הטמון בקרבו ללא שהנס ישבור את הטבע אלא יתגלה כמהותו העצמית, והנס מופעל ע"י מערכת המצוות והמוסר ואז וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר. וכל אחד מאיתנו הוא בחינת רבי ובחינת גואל, ראשית לכל לעצמו, לעשות את מעשה הפלא ולכונן את אמת האמונה בשטחים שמתנכרים בה, להמליך אותה כמלך שהגדרתו הוא שהומלך מרצון, ואז לסביבתו החיצונית ועוד ועוד. בקפיצת האמון ובשאיבה ממקור עמוק מספיק שהוא עומק באר האמונה של פנימיות תורת אמת, ועל ידי היכולת לדבר, להיכנס לפני פנימיותו של כל אחד ואחד, שסודו הוא הידיעה שהעולם הוא דיבורים, כלומר, ששום דבר אינו סופי וחתום באמת. ושאל יחיד נמצא בכל באמת.
וזה סוד הבאר של יעקב אבינו שהייתה אבן כבדה על פי הבאר ולא יכלו הרועים להשקות את הצאן מפני האבן עד שיתקבצו כולם, הבאר היא באר האמונה וסודות התורה ופנימיות האלוקות שלבריאה וסודות העומק של כל אחד ודבר בה, והאבן כבדה על פי הבאר היא המלכות החיצונית ה"נגלה" של העולם הזה שאוטמת את האמון ואת האמונה. ונאספו כל הרועים אינון צדיקיא רועי האמונה, ולא יכלו לשתות מים מן הבאר להשקות את צאן קדושים, עד האסף כל הצדיקים יחד למקום אחד ויעשה מהם מחול לשון מחול בביטול המחלוקת ופירוד הדעת, ואעפ"כ סוף דבר שיבוא יעקב אבינו בחי' משה משיח שהוא לבדו יכול לגול (לשון התגלות) את האבן מעל פי הבאר, וזה הוא דייקא כאשר רואה את רחל בת לבן אחי אמו באה עם הצאן קדושים דהיינו שרואה השכינה הקדושה בחינת כנסת ישראל מתוקנת בכל תיקוניה שהמה כלל הנשמות בבחינת מי זאת עולה וכו' אז מתעורר אצלו חשק ותאווה ואהבה עזה ואז יש בו כוח זה לרדת משמי רום לגול את האבן מעל פי הבאר. וזה יכולים לעשות רק כלל ישראל יחד בהיקבצם בתשובה עליונה.
אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה. השירה הזאת נאמרה בפרשת חוקת אחרי פרשת הפספוס של משה, והיא מתייחסת לאותה באר שנעלמה במות מרים וגמרה לסיפור ההוא, ונועדה להחזיר אותה. "אז ישיר ישראל" כנגד "אז ישיר משה", משה אינו יכול לגאול מחדש את הבאר, אולם כעת עם ישראל יכולים, כיוון שהקפידא האלוקית הייתה בשבילם, שמשה כעס ואמר "שמעו נא המורים (אותיות מרים)". ואת הבאר שלא עלתה בדיבור, יש להעלות כעת בשירה, שהיא האם העליונה של הדיבור. "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם" היא באר סודות התורה ומימי הגילוי והגאולה בבחינת "יפוצו מעיינותיך חוצה", השרים וצדיקי האמת חפרו את הבאר אבל אינם יכולים להוציא את מימיה להשקות את הבריות, ו"נדיבי העם" דהיינו כל שנדבה אוחו וחפצה נפשו לגשת אל המלאכה, הוא ימשוך נחלים מן הבאר ההיא לכל כיוון ועבר. "במחוקק במשענותם", סוד מטה משה [מחוקק בחינת משה כמ"ש "כי שם חלקת מחוקק ספון"], ובאותו מטה שבו הייתה הנפילה, דהיינו חקיקת אותיות כתובות וסופיות לאותם תורות מופשטות של צדיקי קשוט.
ויבואו בני ישראל מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. מרים אותיות מרים, שהיה בה את המרירות של נשיאת המשפחה עליה ולכן דיברה במשה על אודות וכו', ואף על פי כן היה תלוי בה שהיא הצילה אותו על היאור. ויורהו ה' עץ וכו' וימתקו המים, הוא סוד היפוך הרע לטוב בסוד מטה משה שהוא עץ הדעת, ה' יזכנו להבין סודו ולזכות בו.
ולעתיד לבוא נאמר "ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל שטים, חציו אל הים האחרון וחציו אל הים הקדמוני" וריפא את המים המרים, "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", בביאת גואל צדק ברחמים אכיה"ר.
תגובות