אלוהי מסכה ופני אלוקים

אלוהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז) 

חטא העגל נתפס במסורת כאחת המעידות החמורות ביותר של עם ישראל מעודו: העם עושה לו עגל מזהב, משתחווה וזובח לו וקורא "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", וזאת מיד אחרי מעמד הר סיני. כה חמור החטא, עד שאמרו חז"ל שאין פורענות שבאה על ישראל שאין מעורב בה גם עונש על חטא העגל. 

ואולם, ר' יהודה הלוי (בספרו ה"כוזרי") מסביר שלא היה זה חטא של עבודה זרה כפשוטה. "אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש[י], אליו יוכלו לרמז... חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם". אכן, אילו היו עובדים אלוהים אחרים, איך אומר אהרון בקוראו לחוג העגל, "חג לה' מחר"?  

החטא של העם, כפי שה' מציג אותו למשה, אינה שהם עשו אלוהים אחרים, אלא שהם עשו להם אלוהי מסכה, "מסכה" היא מה שמסתיר את הפנים, על ידי העמדת-פנים מזוייפת. לעומת זאת, ה' המוחל והסולח מכונה באותה פרשה במושגים של פנים ("ויחל משה את פני ה' אלוקיו", "פניי ילכו והניחותי לך", "ודיבר ה' אל משה פנים בפנים", ועוד). ראוי לעיין בטרמינולוגיה הזאת של האלוהות דרך השדה של המסכה והפנים  

שאלת הפרסונליות של האל 

שאלה כבדת-המשקל היא האנתרופומורפיזם, או מידת ה"אנושיות" שניתן לייחס אותה לאל יתברך. הדתות מציגות תמונה של אלוקים "אנושי": רוצה, כועס, חומל, בעל מחשבה מילולית ורגשות, פועל רצוני בתוך הזמן ומתפעל ממעשי בריאותיו. אולם העיון הפילוסופי מוצא תמונה זו מגוחכת. מה שקדם לבריאה קדם לכל הגדרה ומסויימות, ולא ייתכן שיש בו תכונות או כוחות נפרדים  – בודאי לא כאלה שהושאלו מאיזה פרט בבריאתו. כמעט אבסורדי לראות את אלוקים כמין איש גדול שיושב לו בשמים. ומצד שני, לאל הפילוסופי המופשט בלתי אפשרי להתקשר רגשית, והאמונה בו לא מכריעה לחיים מוסריים טובים יותר. אלוהי התפיסה הזאת הם אלוהים מתים, אלוהים דומם. 

הדילמה הזאת קיימת לא רק בשדה הפילוסופי, אלא גם בעולם המיסטי – החוויה הבלתי אמצעית של אותה מציאות מוחלטת. בניהן של תפיסות עולם מונותאיסטיות, כאשר חוו נוכחו את "סלע המציאות" הראשוני, אכן הרגישו התאחדות עם מישהו שזיהו כאלוהיהם. לעומתם אלו האמונים על מסורות לא-תאיסטיות, כאשר נחשפו למציאות כזאת חוו אותה כ"דבר" לא-פרסונלי לחלוטין. דבר זה הוביל חוקרים מסויימים לגזור שהחוויה המיסטית אינה יותר מהשלכה תרבותית, ואילו אחרים טענו שסלע המציאות הממשי נעלה על כל הגדרה או חוויה, פרסונלית או אחרת, וכל מיסטיקן חווה גילוי או פן מסויים אחר שלה.   

גם ההגדרה הפילוסופית המפשיטה ביותר בהכרח שתגדיר את אלוקים דרך כלים אנושיים – כלי ההכרה, ובהכרח שתיצור עליו תפיסה מסוימת כלשהי, מכוח עצם השימוש במונחים תודעתיים, והתפיסה הזאת הרי איננה כפי שהוא באמת – הוא עצמו חסר מהות. התאולוגיה עצמה נאלצת תדיר להתוודות שאיננה מבינה באמת את אמירותיה שלה-היא. לכן אנחנו יכולים להגיד ששום אמירה אודות אלוקים איננה נכונה.  

אך בה במידה, כל אמירה אודות אלוקים נכונה בתור תיאור של האופן שבו האדם האומר אותה תופס אותו. היא משקפת את היחס שהאדם מעמיד כלפי המציאות המוחלטת, או את האופן שבו הוא חווה וחש את אופיה של המציאות הזאת כלפיו. התפיסות השונות, פרסונליות או אי-פרסונליות, מנוסחות או מורגשות – הן פריזמות שהאדם מעמיד כלפי היסוד שאין לו שם, והן מעצבות את האופן שבו הוא נראה אליו.     

נבהיר שהדיון הזה על "תפיסת האלוקות" איננו נוגע למושגים דתיים בלבד. כל תפיסה ואפילו כל תחושה בסיסית שיש לאדם אודות היסוד ה"מוחלט" של המציאות, אודות טיבה ואופיה הבסיסיים, או אודות הכלל המאפיין את הפרטים, היא בעצם תפיסה אודות אותו "סלע מציאות" חסר צורה והגדרה. היא פריזמה שהאדם מעמיד מול האין סוף, והפריזמה הזאת קובעת את יחסו של האדם לכל היבטי החיים – ובפרט את נוהלו המוסרי. התפיסה הזאת עשויה להיות מודעת או לא-מודעת; יתרה מזאת זאת, לעיתים יש תפיסה מודעת אחת בעוד שהתפיסה האמיתית שלו, היסודית, שונה.  

השאלה אפוא איננה מה התפיסה הנכונה והאמיתית לתאר דרכה את אלוהים כהוויתו, אלא מהי הדרך הטובה והמתוקנת, מצד השלכותיה בנפש ובהתנהלות.  

הסברת פנים 

כעת אפשר לחזור ולדבר מתוך הקשר חדש על תפיסות הפרסונליות ואי-הפסרונליות של האל, וכן לעיון בפסוקים אודות מסכה ופנים.  

יש לשון הקודש קשר לשוני מפתיע בין הסברת פנים לבין סברה שכלית – וכן בין הכרה להיכרות. נראה כי היסוד המקשר ביניהם הוא חווית ההנהרה והבהירות המשותפת לשניהם. כאשר אני מבין סברה, למעשה אני קולט את המובן שמאחורי הרעיון הנידון; מתוך המבנה של המילים המחשבתיות הטכניות עולה היגיון ופשר פנימי. כאשר הסברה מתגלה, התחושה המיידית היא של בהירות – הדברים נהירים, הם מדברים בשפה שלי, הם מאירים לי פנים. הערוץ פתוח, אין פערים. לעיתים מתלווה לכך גם תחושת אור ממשי, אנרגטי, של שמחה וחיות. זוהי חוויה ההפוכה לחווית הזרות והניכור, המאפיינת אי-הבנה או הבנה שטחית – ומוזר נגזר מזר, חסר-היכרות, חסר פנים.   

באופן דומה, כאשר אדם מסביר פנים לזולתו, הוא למעשה נותן לו את עצמו. הוא מסיר את מסך הזרות הפרוס בין בני האדם ומזמין אותו לעולם של היכרות, של חוסר פער, לעולם בו הגבולות בין בני אדם פתוחים. הוא מוסר לו את האישיות שלו, אותה ייחודיות פלאית שעושה אותו מה שהוא, ופותח אותו בפניו ישירות וללא נתק.  

וכמו בסברה השכלית, החוויה הנוצרת מכך היא של בהירות והנהרה, ובמצב הגבוהה – גם אור ממשי, עונג מוחש וחן גלוי שניתן להרגיש בעקבות הסברת-הפנים הזאת. 

פני אלוקים 

מיהו, אפוא, ה', המתואר בדמות אדם? מה המשמעות של הבתפיסה התאיסטית הפרסונלית, אם היא אכן באה לבטא פרספקטיבת-עומק כלפי האין סוף, ולא תיאור מציאות פשטני?  

האל הפרסונלי הוא אלוהי הפנים, האל שאין בו זרות, שכולו פנייה פתוחה. בעל הרצון, בעל הפנים והפנימיות, בעל הייחוד האינדיבידואליסטי של אישיות – שהיא הנקודה הגבוהה והיקרה ביותר שאנו מכירים.  

אלוקים מופיע כמדבר ומצווה מפני שדיבור אינטר-פרסונלי הוא גילוי ומימוש האישיות, הפנייה והקשר אל זולת. הדיבור, שבו התגלות ה' מאופיינת לכל אורך התנ"ך, הוא צורת הקשר היחידה שמניחה מוען ונמען ששומרים שניהם על חירותם הנפרדת, וכן שדר סמנטי – שדר של משמעות – העובר ביניהם. השדר הזה הוא למעשה תמסיר של הרצון, הנקודה ה"אישיותית" ביותר באישיות, מהאחד לשני. גם ציוויו של האל ביהדות קשורים למיקוד הפרסונלי; במקום אלוהות  שמעניקה ושופכת חסד על כל ללא אומר ומילה, אלוקי ישראל חותר לקשר ומגע של ברי דעת בני חורין עם נבראו.  

כפי שאמרנו, תפיסת האלוקות משליכה על היחס המוסרי ועל כל החיים. משפחה, אכילה, סדרי זמנים וסדרי חיים, אמורים כולם להיעשות מתוך יחס של כבוד ושל נעימות. דרך זו מתבטאת בריסון ובדיוק, אולם בתוך כך שוכנים חיבה, הנהרה ואור.  

הערפל אשר שם האלוקים 

למעשה, לאחר ההתבוננות, דווקא התפיסה האלוהית הפרסונלית היא המתואמת לאותה אינסופיות חסרת-הגדרה, יותר מרעותה הפילוסופית-אבסטרקטית. שכן תיאולוגיה, מפשיטה ככל שתהיה, עדיין תופסת את אלוקים במחשבה – ומחשבה היא תמונה. שאיפתה היא תמיד להגדיר, לעסוק ב"מה", ולכן היא תמיד תיצור תמונה מוגבלת לטוהר האינסוף. לעומת זאת, הדת איננה שואלת את עצמה כלל מהו אלוהים. היא נמצאת ביחס ישיר איתו – היא מתקשרת עם רצונו, כלומר עם הכוונה והשאיפות המובעות שלו, תוצאות אישיותיותו. היא איננה מנסה לתפוס, להגדיר את-, אלא להיות בקשר עם-, ובזה היא נמצאת ביחס ישיר עם עצמותו האינסופית הלא מוגדרת.  

דומה הדבר להכרה של אדם. הלא כל תורות הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, מתוחכמות כשיהיו, אינן נוגעות למהותו של האדם; בנסיונן להבין ולתפוס, הן מפספסות מלכתחילה את הרובד האישי, שהוא במהותו מעבר לכל גבול. מתי אני נמצא עם הרובד הנשמתי הזה? מתי אני מכוון אליו? כאשר אני משוחח עם מישהו. כאשר אני פוגש אותו. העמידה הזאת, שאינה שואפת להבין, אינה מגבילה את האינסופיות של נשמתו, אלא רק מתייחסת אל מבעיה – היא היחידה שמוקירה את האינסופיות שלו.  

אלוהי מסכה 

מהם איפוא "אלוהי מסכה"? את מה שוללת התורה כשהיא מגנה את חטא העגל? 

המסכה היא כיסוי על הפנים. היא מתחזה לפנים, אולם למעשה היא יוצרת סילוף שלהם, וחוסמת את הדרך אל הפנים האמתיות. המסכה, העשויה חומר קשיח, יוצרת חיץ אל אינסופיות הנשמה המתגלה בפני האדם הרקמתיות, ומעמידה במקומם תמונה מגובלת ומעותת, שנדמה כי היא היא הפנים האמיתיות.  

ובאלוקות – המסכה היא תפיסה מוגבלת אודות אלוקים, חיץ שהאדם מעמיד בינו לבין אותו אינסוף, אשר במקום לשמש פריזמה – הוא משמש מחסום. אלו כל התפיסות המוגבלות והמעוותות, הפרסונליות והאחרות, המעמידות קונקרטיות מסויימת במקום "הוד הקרח הנורא", ובכך גורמות לחייהם של כל העובדים אותם להיות כולם כמוהם – מוגבלים. "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", אומר המשורר בתהילים – עשיית עגל היא המרת הכבוד של האדם עצמו, האינסופיות של הנשמה שלו, עמידת הקומה שלו בתור יצור מכובד, ע"י הכנעתה אל דבר-מה נמוך ממנה – וכל דבר מוגבל הוא נמוך ממנה. בכך היא משחיתה את חירותה, שהיא צלמה.  

"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – אומר הפסוק, ומפרש רש"י, "אחרים – שאחרים לעובדיהם". לפי זה פירוש הפסוק הוא, 'לא תבחר באחרות על-פני הפנים'. עיקר הרוע בעבודה הזרה הוא בזרות שלה. בעצם זה שהיא מעמידה תמונה מסולפת אל מול פני ה', תמונה שאיננה בבהירות הסברה שבשכל או הסברת-הפנים שבבין-אישי, היא יוצרת אל זר, אל שזר לאדם, וממילא חיים זרים בכל היבט על פני כדור הארץ. הזרות הזאת יכולה להתבטא באפיקים רבים, על ידי עריצות אלימה או על ידי אהבה פרוצה, אבל הצד השווה הוא הניכור וחוסר ההזדהות. 

ואם באמת אותם "אלוהי מסכה" של חוטאי העגל כוונו לקב"ה בעצמו, מסקנת הדברים – שגם בתוך האמונה היהודית הצרופה וגם בחיי קיום מצוות מלאים, יכולה תפיסת האלוקים והחיים להיות זרה ומנוכרת, מעין עבודה זרה שבדקות.   

י"ג מידות הרחמים 

לעומת השפל הזה שבני ישראל הגיעו אליו בחטא העגל, מופיע בהמשך אותה הפרשה מה שהוא אולי השיא של תיאורי הגילוי הרוחני בתורה. כחלק מהמחילה על חטא העגל, משה מבקש מה' "הראני נא את כבודך", עולה להר סיני עם לוחות הברית השניים וזוכה לגילוי של י"ג מידות הרחמים.  

הפרשייה הזאת משופעת במילה "פנים" – "פני ילכו והניחותי לך", "אני אעביר כל טובי על פניך", "לא תוכל לראות פניי", "ויעבור ה' על פניו". על מנת לכפר על ההסתרה המסכתית, זכה עם ישראל לגילוי הפנים עמוקים ביותר, ונכרת הדבר לעד במצוות יום הכיפורים בתאריך זה.  

מה מתגלה כאשר ה' מגלה את פניו? מתגלים הרחמים. הרחמים, שלא כמו הדין אבל גם שלא כמידת החסד, הם המידה הנפשית הנוגעת לפנימיותו של האחר. החסד נותן, מעניק, שופע, אך למעשה אינו רואה את הזולת בייחודו האנושי. רק הרחמים – שהביטוי הכי אופייני להם הוא הרגשת צערו של הזולת – נוגעים עד עוצם הנשמה. וכך תחושת הרחמים חושפת אף את פנימיותו של הנותן. זוהי המידה בה השי"ת מנהג את העולם תמיד, בנסתר, זוהי מידתו העיקרית שבה הוא, כה', מתגלה.