פתיחה: מהו העידן החדש? האם ניתן להאמין לבשורתו? אנחנו חיים ב"עידן חדש". השינויים המופלגים של המודרנה, מלחמות העולם, טכנולוגיה חדשנית, שינויי הערכים של תנועות השחרור, המדע החדש, הפוסט-מודרניזם והשינויים הגלובליים שאחריהם, מובילים וקשורים - לפי אלו הטוענים כך - לשינוי רוחני ומטפיזי גדול הרבה יותר. העולם מתמלא באור. הגלים הקוסמיים מתחלפים, והאנושות "מתעוררת" למהותה הפנימית, חלק אלוה ממעל, הרחק מהנפרדות, השליטה והפחד שניהלו את העולם הישן. התרבות מתמלאת במוצרים חדשים, המעידים על שינוי ערכי וערכים חדשים: חיבור לגוף, חיבור פנימה, עבודת מודעות, גשר בין-דתי, רוחניות על-מסורתית הקשורה עם הנאה, פיתוח עצמי, עושר וערכים גלובליים. אך האם באמת יש כאן בשורה ממשית לעתיד אנושי טוב יותר? או שמא זאת תמימות לחשוב כך? לתרבות העידן החדש יצא שם של נאיביות, רגשנות, שטחיות, סנטימנטליזם ואנטי-אינטלקטואליות. מאשימים אותה בפסיביות פוליטית ובניתוק חברתי, וגם באי-מדעיות ובאמונות תפלות. טוענים שהיא נרקסיסטית ומרוכזת ב"אני", ושאינה אלא הרחבה של תרבות הצריכה ותחלואיה. טוענים שהיא יוצאת נפסדת בניטרול שלה של המסורת, ומאידך שאין בה באמת כל חדש תחת השמש. הניו-אייג' הוא בעיקרו של דבר תנועה משיחית. הוא טוען לשינוי מקיף, סמוך וקרוב, של העולם כולו למצב טוב יותר ואוטופי. משיחיות זאת צריכה כבר למן ההתחלה לשבות את ליבנו אך גם לעורר חשד. היו תנועות משיחיות ואפוקליפטיות למכביר בהיסטוריה של האנושות, שהרגישו וטענו ש"הנה הנה זה בא", ורובן ככולן הכזיבו. החיזיון של הגאולה בנוי על אמונה, אך אין לו תמיד בסיס מציאותי; לכן פעולות שננקטות על פיו מובילות בדר"כ לפי-פחת. מניין הודאות שהפעם זה אחרת? גם כלפי הצדדים הטובים שבו, הרי כל תנועה אנושית עשויה לטעות או להתנוון, וזה נכון במיוחד כלפי הניו-אייג' שהוא תנועת המונים ללא עמוד שדרה מרכזי או גוף מארגן. אם ירצה השם נצלול יותר אל הביקורת הזאת במאמר אחר. לעת עתה אני רוצה לדון בחשיבות ובהרות-הגורל של התנועה הזאת מהבחינה החיובית. ע"מ לקבוע את העמדה כלפי דבר-מה, יש קודם כל להבין אותו מתוך עצמו כהוויתו. מהי ההבטחה של העידן החדש, ומהי היומרה שלו? יש להבחין בין האידיאל הנקי של העידן החדש לבין הביטוי התרבותי המנוון שלו. ה"ניו-אייג'" הוא זרם תרבותי וסגנון חיים, בעוד שה"עידן החדש" במהותו הוא שינוי קוסמי ומערך חדש ביחסים שבין ההוויה לאלוהות. את הממד המקורי והעמוק הזה שווה אולי לכנות בשם אחר; אבקש להבא לכנות אותו "תנועת ההתעלות". תיקון תרבות המערב ה"עידן החדש" הוא תיקון פנימי של התרבות המערבית האולטרה-מודרנית, תיקון מעצמה אל עצמה. בכך הוא חלק מרשת גדולה שכוללת עוד תנועות רבות. העידן המודרני נפתח לפני מאתיים שנה לערך, ושינה פני תבל בצורה שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. יסודות רעיוניים של תרבות המערב הבשילו לכדי מהפכה מדעית, דמוקטרית וכלכלית-טכנולוגית, שאיפשרו למדינות המערב עוצמה שכבשה בערכים אלה את העולם כולו. ממדים אלו נובעים זה מזה ומחזקים זה את זה. המשותף לכולם הוא הנחת-העומק של המטרליזם (אף שהמקור הוא דתי-נוצרי ומאמין). האדם עומד לבד ביקום חומרי מנוכר ודומם, וחובתו בחייו היא להתקדם ולקדם את עצמו עוד ועוד בחומר. מזה נובע הן הלחץ להצלחה כלכלית והן הלחץ להצלחה אישית, לתדמית, "להיות מישהו ומשהו". המערב המודרני הביא ברכה עצומה לעולם בכללו. הוא הוציא אותנו מרעב המוני וגילה לנו את מרחבי הקוסמוס. אולם כעת מגיעה ההכרה שאומרת - פה הגזמנו. החשיבה ה"ציידית" והרציונליות עברו את גבולן. הן גורמות למתח פנימי וחברתי רב מספור. בטווח הארוך הן הרסניות ודורסניות כלפי הבסיס של הקיום שלנו, הסביבה והאדמה. התגלעו הבקיאים במערכות הנאורות שמנהלות את חיינו, כמו רפואה, תזונה, דמוקרטיה וחינוך. מבני החברה המדיניים והלאומיים אינם מצליחים להתגבר על עוולות פנים-חברתיות ובין-לאומיות גלובליות. האינדיבידואליזם והטכנולוגיה הביאו לאטומיזם חברתי, לניכור ובדידות חולניים. הרציונליזם המדעי המטריאלסטי, והחיים הנובעים מאתוס הקידמה והנוחות, התגלו בעצמם כמוגבלים מאוד. ה"התעוררות" היא התעוררותם של רבים החיים בתוך המציאות הזו שלנו מהבטחת החלב והדבש של החלום האמריקאי. התגלעו הבקיעים והשקרים שבמארגי החיים והחברה שלנו. ההתנערות היא לא רק מהתרבות עצמה, אלא גם מהערכים המכוננים אותה – חומרנות, הישגיות, כוח, הכתבה חברתית, שכלתנות, נפרדות וזיוף. אלו שלא הסתפקו בהתנערות אלא גם גילו עולם חדש, אלו שנפתחו לשדה של הרוחניות, ושממשיכים להאמין באפשרות של לכונן עולם של אהבה, שלום, צדק, חירות אישית ופתיחות, הם אנשי התנועה שלנו. התעוררות רוחנית; התעוררות מיסטית אולם זו גם התעוררות משמעותית יותר, במובן הקלסי המיסטי של המילה "התעוררות": לא רק התנערולת מה"מטריקס" של החומרנות הקפיטליסטית, אלא גם מהמטריקס של העולם-הזה בכללותו, התעוררות מהחלום כי החומר הוא מה שקיים וכי אין עולם בלתו. מתוך כך התגלו מחדש מרחבי הרוח. שהיו חסומים ומודחקים במשך כמאתיים שנה. מכאן גם הקשר לתפיסות על-מדעיות, כגון ידע אזוטרי, חישה אנרגטית, וקשר עם ישויות לא-ארציות. האפשרות האחרת שמתגלה היא לקיחה מאוצרות הרוח של תרבויות רבות ושונות, בעיקר מזרחיות וגם שמאניות ואחרות, ללא התחייבות ומתוך חופש אישי, וכן חידוש של טכניקות אחרות, כגון תיקשור. השאלה היא אפוא אם יש כאן רק בשורה כלפי המערב, או אפילו פחות מזה - כלפי אותה הקהילה שעולה על הגל, או שיש כאן באמת הזדמנות ל"עידן" אנושי חדש ולסוג רדיקלי וגלובלי של תיקון עולם. אבל כשמרחבי הרוח חוזרים כעת לעולם, הם חוזרים אחרת. בעבר ידע אזוטרי היה מורכב ובלתי-נגיש. קסם ובריאת מציאות היו קשורים לרוב באופל ובכישוף, והישויות שהתגלו אל האדם הממו אותו. ואילו כעת הידע נגיש לכולם, ואנחנו מתוודעים ופועלים, לפחות בעיקרון, דרך האור. לראשונה: חיפוש דתי אותנטי על הבסיס החילוני השינוי המדובר הוא לא רק תיקון מקומי, לא רק חזרה מסטיה, אלא אפשרות חדשה היסטורית שלא התקיימה עדיין מעולם. האדם תמיד חיפש את אלוהים. יש שיאמרו שזהו חוש אנושי בסיסי וצורך יסודי, ואולי אפילו המהות שלנו. האנושות נמצאת לבד ביקום, תוהה ומפלסת את דרכה, ובמקביל שואלת את עצמה, "מי ברא אלה"? מהו המוחלט, המקור, ואיך אני יכולה לדעת אודותיו? השאלה הגדולה ביותר בחייו של האדם מכנסת את כל השאלות אודות ערך החיים שלו ואודות המעשה הראוי, והיא בסופו של דבר השאלה של המקור, של העליון, וטיב היחסים איתם. ההסברים השונים שניתנו לשאלה הזאת היוו בסיס לתרבויות שונות, על צורות ממשל, חוק ואסתטיקה אחרים. הם קבעו הליכות-חיים ותוכני חיים וקבעו גם מי יחיה ומי ימות. ובמקביל, כל הזמן גם אלוהים מחפש את האדם. עד לעידן החדש, אמונתו של אדם - כמו כל שאר תחומי החיים - הוגדרה באופן טוטלי על ידי החברה שאליה נולד. מי שנולד יהודי, חי ומת כיהודי וכל עולמו והשקפותיו נבעו מתוך הקשר-השיח היהודי. כנ"ל מי שנולד מוסלמי, נוצרי, בודהיסט או הינדי. היו אמנם מקרים של המרות דת, אך המחיר החברתי שלהם היה כה כבד ולכן הם נבעו ברוב המקרים משיקולים הישרדותיים ולא מחיפוש חופשי של האמת. נוסף על כך, לא פחות משהדת הייתה קשורה לאלוהים, היא הייתה קשורה ליחסים בתוך הקבוצה וליחסים שבין הקבוצות. אדם האמין בתורה ושמר מצוות, לא רק כדי לעבוד את הבורא או משום שהכיר באמת שבכך, אלא מכיוון שזה היה הנוהג של החברה שלו וזה היה כרטיס הכניסה להישראות בה. כנ"ל נוצרי, מוסלמי וכו'. הדת הייתה מערכת אחת שלמה, שיש לקבל על קירבה ועל כרעיה. לא היה מקום רב לבחינה של הגורמים שבתוכה, תוך קבלה של חלקם ודחיה של חלקם, וממילא לא התאפשרה בחינה פנימית עצמאית שלה. החברה הייתה נתונה בכבלי המסורת, והאדם היה נתון בכבלי החברה. לא התאפשר מעולם עד היום חיפוש מלא, חופשי, כן ואותנטי של האדם אחרי האלוהים. כעת, אולי לראשונה בהיסטוריה, האדם חופשי לחפש בעצמו, מתוכו וללא הנחות או התניות מגבילות את אלוהיו - ויכול גם למצוא אותו. החופש החילוני-ליברלי הוא איפשר זאת, עם המהלך הגדול והאיום של פירוק המסורות. בגלגול השני הזה שלו, פרדוקסלית, הוא הופך לחיפוש רוחני על בסיס חופש מחשבתי ומעשי גמור. דבר זה התקיים מעולם. ודאי, היו הוגים ומיסטיקנים שהעמיקו ויצרו קשר אישי עם האלוהות ולעיתים מתוך חיפוש וחקירה עצמאיים, אולם הם היו יחידי סגולה; כעת זה מתרחש כתופעה חברתית, בקנה מידה המוני. מבחינה רוחנית, ברקע החילוני, הליברליסטי והאתאיסטי יש גם יתרון. שכן כעת אנחנו ניגשים אל האלוקות ואל הרוח ממקום חופשי, ניטרלי ועם פחות דעות קדומות. זה מאפשר סוף-סוף הזדמנות למגע ישיר איתן, שנובע מהמקומות הכי פשוטים ובסיסיים של הנפש ולא מהסיבוך והסיכוך שמסורות מורכבות יוצרות בהכרח. בלי הצמצום המחשבתי שנובע מהמבנה המסוים שכל מסורת בחרה, ובלי ההתנגדות והעוינות שבין המסורות. מהבחינה ההיסטורית, יש כאן שיבה גדולה הביתה והבטחה כנגד האתאיזם. אם האנושות מתעוררת לרוח לחלוטין מתוך עצמה, גם כשניתן לה החופש הגמור לבחור אחרת, הרי שהבחירה הזאת היא משהו פנימי ועצמי עבורה. אין כאן בחירה מקרית או הכרח חיצוני, אלא בחירה בכל לב מעצם מהותה של האנושות. מהמקום הזה כבר אי אפשר ליפול. שינוי לטובה קוסמי אלא שהדברים לא מסתיימים שם. מבחינת תפיסתו העצמית, "העידן החדש" הוא לא רק שינוי תפיסתי או חברתי, אפילו לא רק שינוי כלל-אנושי, אלא שינוי קוסמי. התדרים של כדור הארץ, ובאופן רחב יותר של כל היקום, משתנים. השינוי הוא לטובה: במילים כלליות, מתדרים של נפרדות לתדרים של אהבה. גם היצור האנושי משתנה, ולא רק ברמה של הארגון החברתי. מתגלים בתוך הגופים שלנו פוטנציאלים שלא היינו במגע איתם אולי אלפי שנה. למרות שזה שינוי הדרגתי, התנועה כבר החלה, הרכבת כבר נסעה. במונחים שלי: יש כיוונון מחודש של ההארה האלוהית. האור האלוהי הגיע אלינו כל השנים האלה מבעד לעננים ומסכים (כמו שכתוב בפסוק, "סכותה בענן לך מעבור תפילה"). היו בו דיסהרמוניות וניתוקים, ולכן הוא הופיע בתפיסה האנושית כמגושם וככוחני. כעת האור האלוהי עובר פאזה ומתחיל להגיע צלול יותר, עדין יותר, ויותר בהתאמה עם המהות האמיתית של האל. במקביל עולה באנושות בקשה לאמונה חדשה, אמונה נשית יותר (ולא זכרית-בלבד כמו האלוהות הקודמת), פרסונלית פחות ואישית-פרטית יותר, מוגדרת פחות ואוהבת יותר, רבת פנים ואחדותית. אפשר לראות זאת כשינוי באור האלוהי בעצמו, כשינוי בנו או כשינוי במערכת היחסים; מבחינתי אחת היא. התעוררות אל העצמיות בשיא העומק, ההתעוררות היא התעוררות של ה"עצמי". אני מתכוון למובן המיסטי; התעוררות אל הממד הקיים-תמיד, האלוהי, שבעומק של כל ההוויה, וממילא גם בעומק שלי. ה"עידן החדש" הוא הבשורה של האינדיבידואליזם הרוחני. אלוהים נמצא בתוכנו - הוא לא קיים בחוץ, כאובייקט. ההשלכה המוסרית מכך היא שאדם צריך לסמוך רק על עצמו, ושהוא יכול לסמוך על עצמו, וזהו מספיק. אדם שהשלים עם התובנה של ההסתמכות הפנימית, למעשה אינו צריך לחפש עוד רוחנית. אין מה לחפש, כי אין עוד מה למצוא; ההווה הוא מספיק. לעומת זאת, ככל שאחפש בחוץ את התשובות לשאלות חיי, את המענה המהותי לסיפוק, להכוונה, ללגיטימציה ולאהבה, אני לא אמצא, וגם אם אמצא זה יהיה ארעי וזמני, "משענת קנה רצוץ", וגם לא יהפוך לחלק אמיתי ומהותי ממה שאני. אם כך הוא, הרי שהרוחניות החדשה שונה לגמרי מהדת, למרות שהיא עשויה להשתמש גם בדת או להיענות לה. הדת בנויה בהגדרתה על הכתבה שמקורה "בחוץ", מהמכלול האמוני ומהחברה. במקורה היא מוצאת ומחפשת את האלוקות מחוצה לנו, הרחק מהחוויה הקיומית, וככוח סמכות הטרונומי ומכתיב. בין אם מדובר בקבלת המצוות היהודית, באמונה הנוצרית בישו או בכניעה ההינדית לגורו, אדנות וסמכות חיצונית הן מאושיותיה של הדת (כשם שהם מאושיותיה של החברה), דווקא בתחום הזה שהוא כ"כ אינטימי ומהותי. ההתעוררות אל העצמי היא מרחיקת-לכת וחשובה יותר מההתעוררות אל עוולות החברה או אל המציאות הרוחנית. פירושה שאדם מתוודע סוף סוף אל האלוהי האמיתי. פירושה גם שהוא מאבד את מסירת-הכוח שהייתה לו לגורמים כלשהם שאינם תמיד רוצים בטובתו; שהוא חופשי, חופשי מהקטנה ומפחד וחופשי לחיות את חייו כראות עיניו ועל פי ערכיו הנעלים העצמיים. האלוהות מתעלה לאלוהות האנושות בכללה מתעוררת אל העצמיות שלה, דרך יחידים רבים מספור העושים כל אחד את דרך החתחתים שלו להתעוררות אל העצמי. לשון אחר: העצמיות של ההוויה בעצמה מתעוררת אליה. זהו תהליך קוסמי, ואפילו אלוהי. אם אלוהים נמצא "בתוכנו", אז המעבר שלנו לחפש אותו בפנים ולא בחוץ הוא גם מעבר שלו. הגרעין האלוהי הפנימי של ההוויה מתעורר ומתחיל להכיר את עצמו, ההוויה מתחילה להתעורר לאופי האלוקי שלה ולקשר שלה עם האלוקות הגדולה הנמצאת מבחוץ. זה לא מהלך רק "שלנו", רק של בני האדם, ובודאי שלא רק של היחיד בסיפור חייו האישי הנפרד. אנחנו מתעוררים יחד ועוזרים ונעזרים באלוהים, כמו בתפיסה הקבלית שהעבודה היא "לצורך גבוה" ושאנחנו "נותנים עוז לאלוקים". בתוך כך אנחנו נזכרים במה ששכחנו, השכחה שגרמה להרס רב ולאובדן וניתוק נוראיים. עם שאנחנו מתוודעים מחדש לאלוקות שבנו, אנחנו נזכרים בערכים האנושיים המקוריים. רק מתוך האור נוכל לראות כמה התרחקנו, כמה רוע וצער יש בהרס האדמה, האדם והחיים; אולם גם על כך יש נחמה ועידוד, אנחנו יודעים שכל זה היה מלכתחילה נסיגה ותשובה ע"מ להתוודע, שבתוך כל זה היינו כחולמים, אנחנו מתעוררים. אם זה נכון, הרי שבליבה של התופעה השולית לכאורה הנקראת "ניו אייג'", מתרחש בעומק משהו חשוב ומפעים.

א – המורכבות של העולם העכשווי אנחנו חיים בעולם מורכב ומלא בבעיות. נראה שהמאה העשרים ואחת – המאה שידעה יותר מכל קודמותיה שפע כלכלי, תרבותי ואינטלקטואלי – היא מאה שגם מאופיינת יותר מכל קודמותיה בחרדה ובתחושה של חוסר יציבות בסיסית. התמה של האפוקליפסה והתחושה של "סוף העולם" נהיו שגורים מאוד בתרבות ובשיח הפופולרי. אנשים נמנעים מלהביא ילדים לעולם שהם מרגישים שהוא מתדרדר ובלתי-צפוי. האנושות מתמודדת עם אתגרים רבים יותר, קטלניים יותר ומורכבים יותר מאשר אי פעם בעבר, אולם רבים מרגישים כי המנהיגים העכשוויים הם אנשים הראויים פחות מאי פעם להתמודד איתם בצורה הראויה. נראה שאין צורך לפרט את הבעיות. כולנו חיים איתם ביומיום, ובודאי שאנחנו חיים איתם אם אנחנו מחוברים לחדשות או לרשתות החברתיות. כדור הארץ מתחמם. זנים רבים נכחדים1, ואזורים שלמים נעשים בלתי ראויים לחיים סבירים.2 הסדר העולמי הפוליטי, שהיה יציב פחות או יותר במשך עשורים רבים, מתערער, ואנחנו רואים שוב מלחמות אלימות מסגנון שהיו זמנים שהרגשנו שהן עברו מן העולם.3 מהגרים רבים מהעולם השני והשלישי מאבדים את ביתם, ומציפים את המערב.4 דבר זה מעמיד את אלו בדילמה מוסרית ובסכנה תרבותית וחברתית. יחד עם השפע ההולך ומתפשט, הפערים בין העשירים ביותר לבין כל היתר מקצין.5 דיכאון, חרדה, ADHD ומחלות נפש אחרות נהיו הנורמה.6 זוהי סכנה קיומית ממשית – היא לא רק נוטלת את הטעם לחיות, אלא יכולות גם ליטול מאנשים את החיים עצמם.7 המדיה החברתית מקטבת את החברה,8 ומשטיחה את היכולות החברתיות לאוריינות, לאורך-רוח, לעומק ולחשיבה ביקורתית.9 במדינות רבות עולה המגמה המעין-פשיסטית, עד כדי גזענות, התלהמות, קסנופוביה ודלדלול תרבותי. במקביל מתקיים מישטור שיח פרוגרסיבי שיש שיאמרו שהוא פשיסטי בעצמו. המשפחה במשבר.10 משמעות הדבר היא שילדים רבים נולדים לעולם בלי מערכת רגשית שתחזיק אותם. הטכנולוגיה החדשה, הבינה המלאכותית, מאיימת לשנות את העולם בדרכים שגם המומחים העולמיים לתחומה מודים שבלתי אפשרי לנו לצפות.11 בעולם גלובלי הכול קשור בכול, ומהסיבה הזאת בדיוק ערעור קטן בחלק אחד יכול לערער מערכות שלמות, והמערכת בכללה היא בלתי יציבה. האם ייתכן שדווקא תנועה לקראת תפיסת עולם רוחנית – שבדרך כלל מזוהה עם כיוונים א-פוליטיים או תלושים – היא השורש לריפוי של מצבנו? ב – הקפיטליזם כשיטה אינו שורש הבעיה יש שיאמרו שהשורש לבעיות השונות של העולם המודרני הוא הקפיטליזם. ככה זה נראה: הייצור התעשייתי המוגזם והאסטרונומי, תוצר הצורך הקפיטליסטי בהתקדמות ובצמיחה בלתי פוסקת, מדלל את משאבי הטבע והורס בתי גידול, בעוד שהפליטה התעשייתית ושאריות הייצור המיותרות הרבות יוצרות זיהום. אולם הרווחים אינם מחולקים בשווה; הרווחים העיקריים הולכים אל אחוזון מצומצם ההולך וצובר עוד ועוד, בעוד שהאדם הפשוט – במערב – נאלץ למכור את חייו עבור עבודה המנוכרת למהותו ולרצונו – ובעולם השלישי אולי אף בתנאי עבדות. אותו קפיטליזם וקשרי הון-שלטון מאפשרים לחברות גדולות ולקורפרציות לפעול או לשמר מצבים המנוגדים לטובה הציבורית עבור האינטרסים הצרים שלהם-עצמם. הגלובליזם והגבולות הפתוחים של הסחר, בעולם שאינו גלובלי לאמיתו אלא מפיץ את התרבות האמריקאית השלטת, יצר השטחה תרבותית שניתקה אנשים מהמסורות ומהקהילות שלהם, ויצרה בדידות וניכור קטסטרופליים אצל היחיד. אותה ההשטחה והאיחוד גם יצרה ריאקציה שמרנית, בדלנית ואגרסיבית. ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר קובעת שאנחנו חיים בעולם של סימולציה. לא תמיד יהיה קשר בין העטיפה לבין המוצר; העטיפה, החזית הנראית לעין, היא ניפוח אסתטי מוקצן שלו, ניפוח שמטרתו לתקשר עם הדמיונות והיצרים והפנטזיות שלנו וכן ליצור כאלה. אנחנו חיים בעולם שכולו סימולוציות, בודאי שכעת בעידן הפייק ניוז. הריחוק בין היצרן ללקוח מבסס ניכור ואינסטרומנטליות, ממש כשם הריחוק שלנו מהחיות שאת בשרם אנחנו אוכלים מאשר הפקת בשר בסדר גודל תעשייתי, על חשבון המוסריות הפשוטה ביותר. הכול קשור בכול, ובמערכות רבות כל כך אנחנו רואים התנהלות קלוקלת, לא יעילה, לא מוסרית, לא אנושית. אולם אם נאמר את האמת, אין חלופה ממשית לקפיטליזם. אין כרגע בנמצא הצעה ריאלית לשיטה אחרת. הניסיונות הממשיים השונים ליישם מדיניות סוציאליסטית הובילו רק ליותר טירנות, חוסר אנושיות וכשלים התנהלותיים. התיאוריה הביקורתית המרקסיסטית היא כלי מושחז ויעיל ביותר בהצבעה על הבעיות הקיימות ב"שיטה", אולם קשה להציע פתרונות או חלופות לבעיות אלה. הקפיטליזם הוא דבר נוראי, אולם הוא גם הדבר הטוב ביותר שאפשר להציע. העולם שלנו הוא מסוכן ואפל, אולם הוא גם הרוע המועט ביותר שידעה האנושות בשנות קיומה. נראה שהוא כאן כדי להישאר. אם כך נראה שהפתרונות לא יבואו מהחלפה כוללת ויסודית של השיטה הכלכלית והפוליטית. השיטה היא רק שיטה; היא נוגעת לכסף ולמספרים, ושם היא הוכיחה את כוחה ואת יעילותה לאורך השנים. התיקונים שצריכים להיעשות הם תיקונים מקומיים, אמנם רבים מאוד ומגוונים. אולם הבסיס לכל השינויים האלה הוא שינוי תפיסתי. שינויים חקיקתיים, משפטיים ומדיניים, שינויים במבנים ארגוניים, בקודים אתיים וכו', הם בסופו של דבר נגזרת של תפיסות וערכים, של שינויים תרבותיים. אם המעשה מקדים את ההכנה ואת המחשבה, מתוך תפיסה מהפכנית, התוצר הלא-בשל יוצר נזקים חדשים. המקור של הריפוי של העולם הוא העמקה, הפצה וחילחול של תפיסת-עולם אחרת, חכמה יותר, עדינה יותר, מכלולית-הוליסטית ואתית. ג – מטריאליזם אני מבקש לטעון כי השורש של השינוי הזה הוא בתנועה לקראת תפיסת עולם רוחנית. התפיסה החדשה כבר קיימת, ומדוברת אצל מאות אלפים. אולם היא לוקה לעיתים קרובות בניתוק ובנאיביות; יש לה עוד דרך לעשות עד שתחלחל למיינסטרים, ועד שתגיע לשכבות מקבלי ההחלטות ותדע איך לכונן שינוי ממשי בעולם החומרי-חברתי. כאמור, הקפיטליזם אינו השורש העמוק ביותר של המבוכה המודרניסטית. קפיטליזם הוא שיטה בלבד, והשורש הרעיוני שלה עמוק יותר. שורש העניין הוא התפיסה החילונית המטריאליסטית בעצמה. המטריאליזם (או הנטורליזם) קובע שאין שום דבר מלבד החומר הנראה לעין, וכופר בכל יסוד שניתן לכנות אותו רוחני או נשמתי. אולם מכיוון שהמשמעות קשורה לנשמה, משמעות הדבר היא שאין לשום דבר ערך מהותי, אלא אולי לכל היותר ערך תועלתי. למילה "מטריאליזם" יש משמעות פילוסופית כאמור לעיל, אולם יש לה גם משמעות ערכית: ראיית ערך החיים אך ורק בצבירה של טובין חומריים. במצב שכזה, כל שנותר לעשות הוא לספק ולתגבר יצרים בסיסיים, או לצבור עוד ועוד ערך חיצוני מתוך תפיסה של אינרציה. הריקנות הרגשית והאקיזסטנציאליסטית הנובעת מזה היא מתבקשת. כך גם תחושת הזיוף, חוסר האותנטיות והנטיה לריצוי חברתי. אולם גם חוסר מוסריות וחוסר אנושיות נובעים מכך, והמערב המודרני-המחולן לוקה בהם עם כל יומרתו לזכויות האדם. זכויות האדם, הרעיון שכל אדם נברא בצלם (גם אם לא, חלילה, בצלם אלוקים), ערכי החירות, השיוויון וכבוד הפרט, הם הדגל המוסרי של המערב. הם הבסיס של התיאוריה האתית שלו, והם גם ההצדקה האידיאולוגית לשליטתו. בארצות ליברליות ערכי כבוד האדם נישאים בהישמעות כמו-דתית; הם הדבר האחרון שנותר לאחר "מות האל". אולם יש לדייק – זהו פאתוס כמו דתי בלבד. אין בו עוצמה, רגש, רגליוזיות, הערה של הדמיון ויכולת הנעה לפעולה כמו שיש לרעיונות דתיים בכל מסורת מצויה. זאת מכיוון שהוא לא נשען על יסודות אונטולוגיים ממשיים, ואדרבה, התפיסה המטריאליסטית של המערב סותרת אותו בהדיא. אם לא קיימת נשמה, אין לשום דבר משמעות וערך. אין אפליה בין אטומים אלה לאטומים אלה. בתפיסה הביולוגית דרוויניסטית, האדם הוא רק מקרה-דוגמה של החי והצומח, והם בתורם רק מקרה-דוגמה של ארגון וכימיה. ה"חופש" הליברלי אינו רק עידוד של האדם לחיות לפי ערכים אמיתיים – מכיוון שאין ערכים אמיתיים – אלא עמידה על זכותו של הפרט לעשות ככל העולה על רוחו. ה"אדם" הוא גולת הכותרת של הפילוסופיה ההומניסטית המערבית. אולם אדם זה אינו קיים.12 כתוצאה מכך, המימוש של זכויות האדם במערב הוא רפוי, חלקי ואגבי.13 דוגמה אחת מני רבות לכך היא העידוד (ולא רק האיפשור) להמתות חסד אצל אנשים מעטי יכולת. ערך החיים, במערך הזכויות של ההגות הליברלית הקלסית הוא העליון שבכל זכויות האדם, אינו נתפס כערך בעל קדושה ומחייב. התפיסה העולה מכאן היא שאין ערכים או מחויבויות ממשיות בעולם, אלא תחושה כללית של אדישות ואפתיות והצורך "להסתדר" בתוך העולם שנזרקנו אליו. איננו טוענים שאין במערב שום אמונה בזכויות האדם, אלא שאין לתפיסה הזאת העוצמה הנדרשת, בודאי שלא זו הנדרשת לעמוד בפני גלגלי הכלכלה וההון, מכיוון שהאמונה בערכים ההומניסטיים היא אמונה חצויה ולא אמונה ממשית. אמונה בקדושת חיי האדם וחירותו כאינדיבידואל מחייבת קודם כול אמונה ותפיסה של קדושה באופן כללי. אמונה ברוח האדם מתחייבת אך ורק מתוך אמונה ברוח. זה לא שלמטריאליזם לא היה את מקומו. התפיסה העקרונית הזאת איפשר את המהפכה התעשייתית והקפיטליזם, שהוציאו את העולם מעוני ומרעב לתרבות של שפע בלתי נתפס. הוא איפשר את השיטה המדעית, שהרחיבה את הידע וההבנה שלנו אל מעבר למה שחשבנו שאפשרי. והוא איפשר ריחוק וכיהוי של האינטנסיביות הדתית, שאיפשרה לחיי האדם לצמוח גם ב"צל" של אלוקים ולא ישירות תחת חסותו, מה שאיפשר לנו קשר מאוזן ובריא יותר.14 אולם היום אנחנו כבר בשלב שבו שומה עלינו לזהות גם את החסרונות והסכנות שבמהלכים האלה ולהתקדם מהם הלאה לתפיסה שלמה יותר. המטריאליזם הוא תפיסה שוללת: הוא מתיימר לומר לא רק מה יש, אלא גם מה אין. זהו צעד לא לגיטימי מבחינה פילוסופית. כיצד ניתן לטעון בודאות שדבר מה איננו קיים גם אם תפיסה חומרית יכולה להסביר תשעים ותשע אחוז מהתופעות או אפילו את כל התופעות כולן, אין בכך בכדי לשלול את קיומו של מה שמעבר לחומר. אדרבה, הנחת-העבודה של המדע המטריאליסטי, לפיו הוא מתייחס רק לתועפות הניתנות לחיזוי אובייקטיבי ומסביר אותם רק בדרכים הניתנות להיווכחות אובייקטבית, מוביל לכשל לולאתי שבו הוא יכול לראות מלכתחילה רק את מה שתחת תחום הראיה שלו, החומרי. הפרויקט המדעי נוקט בכך בצדק; זהו אכן תחומו הלגיטימי והמבורך של המדע המדויק. אולם לא כל מה שקיים הוא מדעי; והעובדה שדבר מסוים אינו "מדעי" או שאינו נופל תחת שדה הראיה והצורה המתודית הזאת, אין בה בכדי לשלול את קיומו האונטולוגי בשום פנים. נוסף על כך, אין בכוחו של המטריאליזם להסביר דווקא את התופעות החשובות, העקרוניות, המשמעותיות ומשנות החיים ביותר של בני אדם. הדתות והחוויות המיסטיות הן הדברים החשובים והעקרוניים ביותר עבור כל אדם שהתנסה בהן או שמחזיק בהן. אולם כדי להתייחס לתופעות האלה, תפיסת עולם מטריאלית תידרש להסבר נבוב ורדוקציוניסטית, שאינו עולה כלל בקנה אחד עם התופעה עצמה כפי שהיא קיימת בגוף ראשון עבור החווים אותה. ד- קריאה לתפיסה רוחנית לעומת התפיסה המטריאליסטית, תפיסה רוחנית-ספיריטואליסטית קובעת כי ישנה נשמה ורוח, ממד חיוני אך בלתי-נראה הקיים בתוך ומעבר לכל תופעה ומחייה אותה. נשמה זאת ניתנת להבנה כתודעה, מהות ואישיות. היא גם ניתנת להבנה כערך. לייחס ערך לדבר-מה פירושו להכיר באותו ממד חיובי ואובייקטיבי אך בלתי-ניתן-לרדוקציה שיש בו. יחוס של ערך הוא נגזרת של קדושה. הקדושה קיימת ברוח, ומכיוון שכל החיים הם נגזרת של הרוח, בכל דבר יש קדושה.15 אין כאן קריאה לחזרה לדת במודל של ימי הביניים או במודל של תיאוקרטיה מודרנית כלשהי. לדתות ולמסורת יש אמנם את מקומן בתוך הרעיון הרוחני הגבוה יותר, אבל ביסודו של דבר מדובר על שינוי כללי בעולם הרוח, ששואף דווקא למקום לא-מוגדר. יש הכרה ונוכחת איתנה של הרוח בתור המקור והפנימיות של כל הנבראים, אולם נעשה ניסיון כמה שיותר מועט לזהות אותה עם תבניות או להגדיר אותה. נראה שתפיסה הלא-מוגדרת ולא-מגדירה של האלוהות היא מדויקת יותר לאופיין של החוויות המיסטיות וגם של הפילוסופיה של הדת, והיא מאפשרת לדתות ולמסורות שונות לחיות בצילה. היא גם מאפשרת עולם דתי, רוחני, מוסרי ורווי משמעות שאינו נדרש למנגנוני הצמצום, הדיכוי והכפייה שמאפיינים תיאוקרטיה. באופן מעניין ואולי מפתיע, היא גם עולה בקנה אחד עם המשמעות הפנימית של הדת המקורית של המקרא. ה – אקולוגיה עמוקה כנגזרת של התפיסה הרוחנית נדגים כיצד תפיסה רוחנית יכולה להוות מפתח לראייה אחרת וממילא לפתרונות נקודתיים נכונים ובריאים יותר בסוגייה אחת – סביבתנות ואקולוגיה. אמנם זאת דוגמה אחת בלבד, ובמאמר רחב יותר היה ראוי להתייחס למכלול הנושאים שהובאו לעיל, אולם נראה שהיא גם דוגמה מרכזית שקשורה בטבורה לצורה הכלכלית והטכנולוגית הנוכחית וגם משפיעה באופן ישיר או עקיף על רבים מהתחלואים האחרים של ההווה. לעיתים קרובות מדי השיח האקולוגי שאינו מונע מרוח נופל בשטחיות ובמבע חלקי. השטחיות הזאת מובילה גם להתנהלות לא מספיק מודעת. עשייה אקולוגית קשורה בהמון כשלים פנימיים, שכן לעיתים קרובות מה שמזוהה ביותר כ"ירוק" ואקולוגי אינו באמת מה שמועיל.16 הדבר נובע בין היתר מהמניעים החומריים של התנועה. הכרה רוחנית פירושה שימת לב, "שימו לב אל הנשמה". איכפתיות אמיתית תוליד בקשה להכרה והבנה, הכרה והבנה שיחפשו את הפתרונות האמיתיים והממשיים והמדויקים ולא רק יבקשו לייצר אמירה. כאמור, הממשות של הקדושה והרוח הם הבסיס להתייחסות אמיתית לערך חיי האדם ולזכויות הפרט. אולם תפיסה כללית ומטוהרת של האלוקות, מהסוג שהצענו בפיסקה הקודמת, מאפשרת גם לראות את נוכחותה בכול. האדם אינו הדבר היחידי הנושא את הרוח. היא קיימת גם בצמחים, בעצים, בבעלי החיים, בפרטי הפרטים ובמרחבים של הקוסמוס; בנסיקות הרוח ובריק של השתיקה; בפניו האנושיות של האדם האחר ובפנימיות הכי פנימית של העצמי משמעות הדברים היא שכשם שיש לדבר על זכויות האדם, כך יש לדבר על זכויות החיים בכלל. תפיסה אקולוגית רוחנית לא יכולה להיות מונעת רק משיח חומרני. עליה להכיר באנימיזם, ברוח הקיימת בכל עלה וגבעול, בכל דבר. משמעות הדברים היא מחויבות טוטלית כלפי כל היש. אקולוגיה עמוקה קשורה אפוא בהתוועדות לתפיסת עולם רוחנית, אנימיסטית, כלפי הטבע והקיים בו.17 ראיה בטבע וביצורי הטבע כישויות שיש להן זכויות וקדושה אינהרנטיות להן, ולא רק שיקולים של תועלת האדם ביחס אליהם. ו – מקומו של האדם בטבע והתפיסה המקראית אין כוונתנו לבטל כליל את היחודיות של מין האדם ואת מקומו בטבע. יחודיות זו עולה אפילו מעצם העובדה שהוא המין היחיד שהגיע לכאלה מרחקים והישגים שכעת מסכנים את כל השאר. תפיסות אקולוגיות עמוקות, לעיתים גם הרוחניות שבהן, נוטות לעיתים לריאקציוניזם, ולרצון לבטל כליל או לפחות לגנות את כלל התרבות והקידמה. אולם גם תנועות שכאלה נובעות לעיתים מבורות ומחוסר הכרה. תרבויות ילדיות ושבטיות שמהללים לפעמים בכיווני חשיבה כאלה לא היו תמיד יותר אקולוגיות, יותר שיוויוניות או יותר מחוברות לטבע.18 במובנים רבים אנחנו חיים בעולם הטוב ביותר (או הכי פחות רע) שהיה אי פעם גם במובנים אקולוגיים, מוסריים ורוחניים. הכרה נכונה ומאוזנת תכיר את הישגי הקידמה ביחד עם ההכרה בכך שהיא מיצתה איזשהו שיא ושכעת יש להבין כיצד למתן ולעדכן אותה. כאמור, המפתח לריפוי אתגרי העתיד נמצא בתפיסה הרוחנית, ותפיסות דתיות מן העבר ומן ההווה יכולות ואף מחוייבות לתת את חלקן בביטוי וביצירה שלה. אנו מאמינים כי לדת המקראית יש מקום מיוחד בכך, אולם לא רק היא; ניתן ללמוד מכל המסורות, ומהאל-מסורת שעומדת מעבר להן. גם בהקשר של הדיון הנוכחי, עשויה לבוא לעזרתנו שוב הדת היהודית המקראית. בתפיסה המקראית, יש לאדם מקום מיוחד בטבע – אולם לא בשל היותו התכלית של הטבע. האדם נברא רק ביום השישי, כאשר לכל בריאה שקדמה לו היה את מקומה בפני עצמה (בראשית פרק א). ואילו התכלית מגיעה ביום השביעי, כאשר " וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א) והבריאה בכללה הושלמה ונכללה במנוחה ובקדושה. גם בסיפור השני שבספר בראשית (פרקים ב-ג), האדם נברא עבור הצמחים, שלא יכלו לצמוח כל עוד "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (שם ב, ה). הוא הושם בגן עדן לא למען שלמותו ועינוגו, אלא כדי לעבוד את צמחי הגן: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ " (שם ב, טו). האדם הוא שליט בטבע, אולם בתור גנן, אח גדול ואחראי. המודל הוא של "משנה למלך"; הבוס האמיתי הוא אלוהים. תפיסה כזאת מכוננת את מטרת האדם כשליט, שתפקידו אחריות ודאגה למכלול. אין הוא המרכז והמטרה, וממילא ההתערבות שלו בטבע אינה אמורה לשרת את טובתו הפרטית, אלא את הטבע בעצמו. האדם לפי התורה הוא יצור הנתון תמיד בבחינה מוסרית. הוא יצור חומרי, חייתי וביולוגי, ובה-בעת יצור הנושא תודעה הרכונה אל האין סוף. בשונה מאלוהים ומהישויות השמיימיות, הוא היחיד שיכול לממש את הערכים הנצחיים ב'שפיר ובשליא' של הממשות של החיים הבשריים. בתור שכזה, הוא יצור שכל שאר הנבראים תלויים בו. הוא עשוי לעלות וגם להתדרדר, ובעלייתו או בירידתו תלוי גם גורלם של שאר הנבראים. " כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהילים ח, ז). מקומו המיוחד בטבע אינו מקנה לו זכות בלעדית: בהתדרדרותו הוא מסוגל להגיע לבאר שחת, שאליה לא מסוגלים שאר הנבראים. ולהפך, גנוזים בו מעלות ופוטנציאל נדירים ויקרים. לפי התורה, האדם הוא יצור שעדיין לא מיצה את הפוטנציאל הסופי.19 כך גם לגבי קידמה והתפתחות. בין שתי האפשרויות הקיצוניות, של ראיית הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית כדבר החשוב עבור החברה לעומת שלילתה בשם הרמוניה עם המצב הטבעי, נראה שאת הגישה המקראית ניתן לסכם במונח היהודי "תיקון עולם". יש ערך לשיפור והוספה על המצב הטבעי, ולא רק לשהייה בו שמובילה במקרה האנושי לדגנרציה ודרדור. אולם אין תכליתו רק שיפור ברמה החומרית, התועלתנית והחיצונית, אלא הארתו על ידי מצוות ומעשים טובים. תכלית הקידמה אינה תועלתו של האדם, אלא תיקון העולם בעצמו בתור עולמו של אלוקים. והאדם אינו עושה זאת לבד, אלא בהקשר ובשותפות עם הברית שלו עם אלוקים. לכן אין כאן רק קבלה פסיבית של המציאות באשר היא תוך סירוס של הכישרון יצירתי שבאדם כבמזרח, אך גם לא דחיפה להתקדמות אישית בודדת, נצלית וחסרת יכולת עצירה והסתפקות כמו במערב. אני מאמין כי קידמה תעשייתית וטכנולוגית, אם תהיה מבוססת מלכתחילה על יסודות כאלה, תביא גם בחשבון שיקולים יותר הוליסטיים, וממילא תהיה גם מבוקרת מאוזנת, וברת-קיימא. ז – לקראת המשבר ואחריו משבר האקלים כבר כאן. לא ניתן יהיה למנוע אותו או להחזיר אותו אחורה, אלא אולי למתן אותו מעט, ואולי להבין איך לעבור אותו על הצד הטוב האפשרי. אולם הטבע ימשיך ויתחדש, והאנושות כמעט בודאי שגם כן תמשיך. אלא שהיא תהיה אחרת. האנושות נוטה לצמוח ממשברים, ולכן יש יסוד להנחה שאחרי כל הסבל האנושות שתצמח תהיה מפותחת יותר – אולי אפילו גאולית. אולם אין לדעת לאיזה כיוונים תיקח הרוח בשנות המעבר האלה. הסכנה העיקרית נוגעת לדור שלנו ולדורות הצאצאים המיידיים שלנו, אך לא לעולם כמכלול. ככל שהתנאים האקלימיים יחמירו, נראה לצד פתרונות וחדשנות טכנולוגיים גם יותר ויותר הגירה, וכננאה שגם מרידות והתקוממות בעולם השלישי ובדרום העולמי. סביר שהמערב יישאר התרבות הדומיננטית והקובעת. האופן שבו מנהיגי המערב ינהלו את התהפוכות האלה יקבעו את הסיפור של המאות הקרובות. אם ינהל בצורה אימפריאלית וינסה לדכא אותן ביד קשה, תהיה תמונה עגמומית יותר עבורו ועבורם מאשר אם ישאף להרים את קרנם מבחינה כלכלית, חינוכית ושיתופית במקביל להמשכת שגשוגו. לכן התפיסות התרבותיות והפוליטיות של המערב הן אקוטיות. ביכולתם של הוגים, מורים רוחניים ואנשי דת לשנות ולעדכן תפיסות אלה. אין צורך לצאת לחלוטין מן המסורות, אלא לבחור מתוך חכמה וקשיבות בפרשנויות נכונות ותומכות-חיים ובחדשנות. הריפוי תלוי בנכונותם של מנהיגים וקובעי מדיניות לאמץ תפיסות שכאלה. והאימוץ הזה תלוי ברמת תפוצתם והתקבלותם בשיח ובחברה. המאמר הזה היה ניסיון ראשוני להתוות דרך לתנועה שכזו. שחר אברהם פרידמן ו במרחשוון תשפ"ה נכתב בשיתוף פעולה עם תומר שליש

לפי הקבלה הדיבור והמלכות הם מושגים כרוכים: "מלכות פה, תורה שבעל-פה קרינן לה". הדיבור הוא מה שקיים בעולם החיצוני, מה ש"נראה" כלפי חוץ, מה ש"אומרים", כלומר מה שקיים באמת – בחיצוניות העולם. באמת כשלעצמה תמיד ה' אחד ושמו אחד, אולם כל עוד העולם לא מגלה את זה, כל עוד הנקודה השורשית שמנהלת מכתיבה ו"מציירת" את התרבות האנושית תפוסה על-ידי ערכים ושמות אחרים, שוללי-א-לוהים, העולם לא הגיע לגמרו ותיקונו – שכן כל העולם נברא בשביל לגלות את מלכותו בפועל ממש, כלפי חוץ. האמת-לאמיתה קיימת גם ללא העולם, ההכרה בה היא שמהווה גאולה שלו ומימוש של תכליתו. אלו הם שני ערכי העולם הבסיסיים, האמת והאמונה, הפנימיות והמלכות, "זה" ו"כה", עץ-החיים של האחדות האלוקית עצמו, והיכולת להצביע עליו ולהודות בו, מרחוק. בחיבור של שניהם מונחת הגאולה. הדיבור הוא החוש הראשי בו נברא העולם, ב"עשרה מאמרות". גם האדם, הנברא הראשי, נקרא במקורותינו "מדבר", ולא "משכיל" כבמקורות הפילוסופיים, שוני שמהווה הדגשה של מימד הקשר הבין-אישי ויצירת המשמעות ושל מימד הרצון החיוני הממשי הנתון-במציאות, ולא המחשבה הספקולטיבית הבודדה והמופשטת. החוש שמאפיין בספר יצירה את חודש ניסן, הפותח את השנה היהודית ולכן מהווה שורש לכל החושים והחודשים, הוא חוש הדיבור, והאות שלו היא "הא", לפי מדרש חז"ל ש"העולם הזה נברא בה"א". האות ה"א מהווה הבל בלבד, בניגוד לכל שער האותיות שהן עיצורים בעלי ממשות, ולכן היא מעין שורש לדיבור בכללו – בה' מוצאות הפה. לשון הרע הוא עוון חמור כל כך מפני שהוא נוגע לדיבור, ה"חוש" הראשיתי בו נברא העולם הזה. למעשה החטא של הנחש – השורש הקדמון של כל העוונות והפגמים – הוא דיבור לשון הרע על הקב"ה: "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים...". כלומר, הוא שיקר שהקב"ה מקנא באדם ולכן אסר עליו את העץ, בעוד שבאמת הקב"ה חפץ בהידמות האדם אליו "בצלם א-לוהים עשה אותו" ואסר עליו את העץ לטובתו ותיקונו. ומה הניע את הנחש לבצע את הפיתוי? על זה נאמר "אם ישוך הנחש בלא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון". לשון הרע הוא רוע לשמו, סתם ככה, ללא תאווה, וללא תועלת עתידית, רוע לשם רוע, התענגות על ההוצאה של רוע של האחר – גילויו כלפי חוץ, מימושו במציאות – וההתעסקות עם הרוע של האחר, ולכן הוא החטא השורשי, שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ושורש לשלושתם, כאשר המשותף לשלושתם הוא יסוד השקר והבגידה המושרשת בהם שהוא עצם הרע שבהם. וזה גם שורש המינות והנצרות בבחינת "לשון מדברת גדולות", ועוון הוצאת לעז על תלמידי חכמים, שעל זה נאמר "ופורץ גדר יישכנו נחש". הכפירות האלה והערעורים האלה על דרכה של תורה שבעל פה, הם למעשה הפגמים החמורים וה"גבוהים" ביותר שיש, פגיעה בעיקר העיקרים הרגיש. עיקרו של הדיבור הוא הדיבור האלוקי, כלומר היכולת של האלוקות להביע את עצמה מפנים לחוץ בצורה שהשומעים-הנבראים יבינו ויקבלו, ואז "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". וזה הוא עיקר תיקון האנושות. הדיבור הוא כאמור חוש המלכות וההנהגה, ובלשון הקודש "דיבור" משמעותו גם "הנהגה" או "ניהול", ולכן ההיענות של העולם לדיבור האלוקי, היא היא קבלת עול מלכותו עליו, שהיא "עשיית מקום" לו ית' בעולם המאפשרת לו להתגלות, ותיקון העולם כפי מחשבת הבורא למצבו הטוב האמיתי, וכפי כוונתו המקורית של הקב"ה שיהיה קשר בין העולם לאלוקים. התורה שבעל פה, וההלכה שהוא היצירה שלה הוא הדיבור האלוקי לעולם, והמשך השימור והמסירה שלה, והקיום שלה, הוא המסורת החשובה המתגלגלת בעולם. הפנימיות העליונה של הדיבור הוא הכוונות והרגשות העמוקות, כביכול, של אלוקים כלפי העולם, מעמקי התבונה והרגש שלו, והדיבור הוא היכולת להביע מצפונים אלה ולהביא אותם לעולם, ושהעולם יתמלא ויתנהל על פיהם, מבלי שיהיו זרים לו או בלתי ניתנים להיאמר. לעומת זאת, גלות השכינה משמעותו שאין העולם מקשיב ומפנה מקום לרצונו של אלוקים, ושאין השכינה יכולה להביע את עמקי מצפוניה, כיוון שאנשים מתכחשים לה או לכל הפחות רחוקים ממנה כל כך, ואז התשוקה למבע מתפרצת בצורה של זעם ואלימות ("אלימות" אותיות "אילמות"). וזה סוד "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו", ו"יען לא האמנתם בי להקדישני", הפספוס כביכול של משה רבינו, הנפילה של הגואל, שהיכה בסלע במקום לדבר אליו. על מנת לדבר צריך אמון שהשני אכן שומע, ושלב האבן האטום של האדם ושל לב המציאות אכן יכול להפיק מים חיים של פשר ותבונה והכלה. דרושה לכך קפיצת אמונה, אמון בזולת שאינו באמת כה מתכחש כמו שנדמה, או לכל הפחות שהוא מסוגל להשתנות, וזה סוד "יען לא האמנתם". זה היה "חטאו" כביכול של משה רבינו, מוסר התורה, שעניינו ותורתו הם בסוד הכעס ותוכחה, כיוון שהיה ערל-שפתיים, וראה את האמת הבהירה באספקלריה המאירה אבל לא יכל לטווח אותו אלא במטות באותות ומופתים בתוכחות וזעם. ואת זה יתקן המשיח, שהוא משה בעצמו, בסוד "מה שהיה הוא" ראשי תיבות מש"ה - גואל ראשון הוא גואל אחרון, אלא שיתווספו על שמו י"ג אורות של י"ג מידות הרחמים וייעשה שמו ממשה למשיח, סוד משֹיח, שח בעצמו ומשיח אחרים, מלשון שיח, דיבור, וגם מלשון שפלות והתכופפות, שיהיה דיבור רך, כמו שכתוב "ידבר עמים תחתינו" ידבר פירושו ינהיג, וחז"ל פירשו שכאן הוא גם לשון נחת, כלומר הנהגת דיבור בנחת הוא סודו של המשיח, שידע לדבר כנגד כל אחד ואחד וכל פרט ופרט במציאות לדבר אליו "באשר הוא שם" (בשונה מבחינת משה, שידע לדבר מהעליון לתחתון אבל לא לפי גופו של תחתון בתוכו עצמו), ואף לפתוח את הפה של כל דרגה ודרגה וכל נקודה ונקודה להביע את עצמה ולחשוף את הנקודה הפנימית שלה. וזה עניין ה"רבי", שמגלה את נקודת המשיח הפנימית בכל אחד ואחד ובכל דבר וסיטואציה במציאות. ומשיח הוא גם מלשון "שיח" כלומר צמח, כמו שכתוב "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", כי בדרגת הצומח דווקא מתגלה הרכות בסוד לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. במצרים הייתה עבודת הפרך, "פה-רך" לשלילה, כלומר שיח מנוון ומצמית אך בלתי ניתן להתרה, כיוון שהוא "רך כחמאה", כמו שאמרו חז"ל שפרעה תלה לבנה על עצמו וביקש מישראל שיעזרו לו בעבודה, ואז שיעבד אותם. כלומר, שהדיבור דקדושה הוא בגלות בתוך מצרי הגרון כמו חנק בגרון שלא מצליח לצאת החוצה, ועוד יותר בסוד השפתיים דסטרא אחרא שהוא הפה הרך של השיח החילוני. וסוד גאולת מצרים הוא פסח, "פה-שח" ומדבר, שהוא הזכות והיכולת לדבר בריש גלי את אמיתות האמונה. וזה אפשרי רק ע"י ביאת גואל בסוד משה, בסוד המטה המכה על הסלע ונפוצו מימיו, ובסוד יעקב הגולל את האבן מעל פי הבאר. כלומר, שמדובר פה על בחינה של נס, או של "קפיצת-אמונה" ניסית של מעשה. מה שדרוש הוא אמון. ואעפ"כ הקב"ה מקשה את לב פרעה כאבן ומודיע למשה שהוא לא יקשיב לו, והוא לא יראה הצלחות מיד אלא להיפך המצב רק יסתבך, אעפ"כ משה בא בשם ה' ולכן ייעשו לו אותות ומופתים. הסלע הוא המלכות החיצונה האוטמת את גילוי מלכות ה' בעולם באטימה חזקה ועבה, וצריכים אנו לגואלים שבמעשים אלוקיים בקפיצת דרגה ובעומק כוונה ידעו להפוך את העור לאור ולהראות איך כל תיבה מצהירה, בהיפוך הסלע האוטם למקור מים חיים, עד ש"עיקר" המציאות וה"נראה" ו"ראש הפינה" שלה יגלו א-לוהות ולא יסתירו, דהיינו עיקר התרבות ואיך האנושות תופסת על מה נתייסדה, ועוד יותר ויותר בגילוי הטבע עצמו את הנס הטמון בקרבו ללא שהנס ישבור את הטבע אלא יתגלה כמהותו העצמית, והנס מופעל ע"י מערכת המצוות והמוסר ואז וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר. וכל אחד מאיתנו הוא בחינת רבי ובחינת גואל, ראשית לכל לעצמו, לעשות את מעשה הפלא ולכונן את אמת האמונה בשטחים שמתנכרים בה, להמליך אותה כמלך שהגדרתו הוא שהומלך מרצון, ואז לסביבתו החיצונית ועוד ועוד. בקפיצת האמון ובשאיבה ממקור עמוק מספיק שהוא עומק באר האמונה של פנימיות תורת אמת, ועל ידי היכולת לדבר, להיכנס לפני פנימיותו של כל אחד ואחד, שסודו הוא הידיעה שהעולם הוא דיבורים, כלומר, ששום דבר אינו סופי וחתום באמת. ושאל יחיד נמצא בכל באמת. וזה סוד הבאר של יעקב אבינו שהייתה אבן כבדה על פי הבאר ולא יכלו הרועים להשקות את הצאן מפני האבן עד שיתקבצו כולם, הבאר היא באר האמונה וסודות התורה ופנימיות האלוקות שלבריאה וסודות העומק של כל אחד ודבר בה, והאבן כבדה על פי הבאר היא המלכות החיצונית ה"נגלה" של העולם הזה שאוטמת את האמון ואת האמונה. ונאספו כל הרועים אינון צדיקיא רועי האמונה, ולא יכלו לשתות מים מן הבאר להשקות את צאן קדושים, עד האסף כל הצדיקים יחד למקום אחד ויעשה מהם מחול לשון מחול בביטול המחלוקת ופירוד הדעת, ואעפ"כ סוף דבר שיבוא יעקב אבינו בחי' משה משיח שהוא לבדו יכול לגול (לשון התגלות) את האבן מעל פי הבאר, וזה הוא דייקא כאשר רואה את רחל בת לבן אחי אמו באה עם הצאן קדושים דהיינו שרואה השכינה הקדושה בחינת כנסת ישראל מתוקנת בכל תיקוניה שהמה כלל הנשמות בבחינת מי זאת עולה וכו' אז מתעורר אצלו חשק ותאווה ואהבה עזה ואז יש בו כוח זה לרדת משמי רום לגול את האבן מעל פי הבאר. וזה יכולים לעשות רק כלל ישראל יחד בהיקבצם בתשובה עליונה. אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה. השירה הזאת נאמרה בפרשת חוקת אחרי פרשת הפספוס של משה, והיא מתייחסת לאותה באר שנעלמה במות מרים וגמרה לסיפור ההוא, ונועדה להחזיר אותה. "אז ישיר ישראל" כנגד "אז ישיר משה", משה אינו יכול לגאול מחדש את הבאר, אולם כעת עם ישראל יכולים, כיוון שהקפידא האלוקית הייתה בשבילם, שמשה כעס ואמר "שמעו נא המורים (אותיות מרים)". ואת הבאר שלא עלתה בדיבור, יש להעלות כעת בשירה, שהיא האם העליונה של הדיבור. "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם" היא באר סודות התורה ומימי הגילוי והגאולה בבחינת "יפוצו מעיינותיך חוצה", השרים וצדיקי האמת חפרו את הבאר אבל אינם יכולים להוציא את מימיה להשקות את הבריות, ו"נדיבי העם" דהיינו כל שנדבה אוחו וחפצה נפשו לגשת אל המלאכה, הוא ימשוך נחלים מן הבאר ההיא לכל כיוון ועבר. "במחוקק במשענותם", סוד מטה משה [מחוקק בחינת משה כמ"ש "כי שם חלקת מחוקק ספון"], ובאותו מטה שבו הייתה הנפילה, דהיינו חקיקת אותיות כתובות וסופיות לאותם תורות מופשטות של צדיקי קשוט. ויבואו בני ישראל מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. מרים אותיות מרים, שהיה בה את המרירות של נשיאת המשפחה עליה ולכן דיברה במשה על אודות וכו', ואף על פי כן היה תלוי בה שהיא הצילה אותו על היאור. ויורהו ה' עץ וכו' וימתקו המים, הוא סוד היפוך הרע לטוב בסוד מטה משה שהוא עץ הדעת, ה' יזכנו להבין סודו ולזכות בו. ולעתיד לבוא נאמר "ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל שטים, חציו אל הים האחרון וחציו אל הים הקדמוני" וריפא את המים המרים, "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", בביאת גואל צדק ברחמים אכיה"ר.

אנחנו עומדים תמיד על סף המיסתורין. דברים שניתן לרטוט ולהרגיש אותם, לנחש ולחוש את מציאותם הקרבה, לעמוד מולם בפלא ולעיתים אף לפעול בהם ואיתם, אך לא תמיד להשיג אותם בתודעה בנאלית רגילה. יש סודות באדם וסודות במציאות, יש סודות באלוהות, וכמוהם יש גם סודות התורה. * המיסתורין והרמה שמעבר קיימים בתורה והם קיימים גם באדם, בעולם ובחיים. בכולם שייך הסדר של "פשט", "רמז", "דרש" ו"סוד". ה"פשט" הוא הדבר בעירומו. הכול מגולה כמו שהוא בפשטות, ללא כיסויים והעלמות. התוך או התוכן חושף בפניי את עצמו כמות שהוא, ללא לבושים.. בתורה, רק הרעיונות שהם כל כך המוניים שאין חשש לחשוף אותם בצורה הזאת, נכללים ברובד הזה. ב"רמז" אני מתחיל להרגיש סוד עמוק יותר קורא לי. הכתוב, או החיים, כמו מצביעים מעבר לעצמם, נותנים שארית או סימן למשהו שטמון בהם שהוא מעבר להם, אבל הוא לא ממולל ולא מפוענח. ה"דרש" הוא המאמץ האקטיבי שלי כאדם "להיכנס" לעובי הכתוב או החיים, ולדרוש מהם לגלות לו משמעות. לעמול ולהעמיק, לשחור ולבקש, לדפוק על דלתי מרום. מהבחינה הזאת אין הבדל בין רובד הדרש לבין מה שרגילים לקרוא היום "עומק הפשט" - שניהם דרישות ודרשות. והסוד? הרי הוא חתום כמו שהיה. זה הקוטב הנגדי לפשט, הדברים שאותם אני לא יודע ולא יכול לדעתם, אלא אם כן יימסרו לי בלחישה. אני יכול רק לדעת שהם שם - רק לדעת שיש בכתוב או בחיים משהו "מופלא ממני", שבו לא אגע לעולם. הנסתר נשאר נסתר. "ספר הזוהר" מתחיל מהחיפוש, החתירה וההשתוממות אחר הסוד. הבנת הבסיס שלו היא שקיים רובד עמוק יותר – בחיים, בהוויה, בטבע ובספר התורה – שאנשים אינם שמים על לב. "אוי להם לבריות, שישנים בחוריהם ואינם יודעים על מה העולם עומד", הוא צועק תדיר. יש קטע מעניין בספר הזוהר אומר שאם יש לפרש חלום לפי דרכו ואופיו של החולם, כל שכן שיש לפרש את התורה על פי דרכו של אלוהים. התורה היא חלום, היא מילים של קדושה, לא מילים של בשר ודם, של חולין. מכתביו של רבי משה די ליאון שפירסם את הזוהר עולה כי הדחיפה לעשות זאת הגיעה מכך שהדור מתרחק מהערכה אמיתית וכנה של הקדושה שבתורה, מתוך הליכה אחר תורות פילוסופיות שרוקנו אותה מעומק ממשי. לכן החליטו בעלי הזוהר לגלות את הסוד, למרות שידעו שמעטים אם בכלל יבינו אותו ויוכלו להכיל. לא כל אחד יכול להיכנס לפרד"ס ולקרוא בספר הזוהר, ולא כל אחד צריך לכך. כניסה אל הסוד שאינה רגישה מספיק, קריאה של ה"סוד" ברמת ה"פשט" שלו, עשויה להוביל לנזקים משמעותיים – לחיים, לחברה ולתפיסת התורה. אם הלב שלכם רוגש ומחפש את זה, זה הסימן שאתם שייכים לכך. מי ששואל, אומרים לו להמתין; אולם יש את אלו שאינם שואלים, שחייבים להיכנס ו"לקטוף מפרי עץ החיים" לפני עץ הדעת. דעו בכנות אם אתם כאלו. * האם ניתן להבין את ספר הזוהר? לפעמים הדברים שלו נראים כדברי הספר החתום. לפעמים הם נראים כהזיות, כהפלגות, כשחזור של אמונות עממיות או מיתוסים זרים, כעומק בלתי נתפס או כמחרוזות חסרות-משמעות של מילים. בעיניי זה אחד הדברים הראויים להערכה בחיבור הזוהר – המידה שבה הכותב הרגיש בנוח להפליג עם עולמותיו הפנימיים. אך איך נכון לקרוא בו, ואיך ניתן להבין? יש בידנו תורת הקבלה, ותורת הביאור החסידי והליטאי שמבהירים אותה כמערכת אנושית ופילוסופית, אך האם זה מספיק? המקובל רבי שמעון דהן התנסח פעם ואמר שכל תורת הקבלה המוכרת לנו היא רק ארוגה אחת בגינה הגדולה של ספר הזוהר. חכמים ופרשנים שונים, למרות שהיו מקובלים ותלמידי חכמים והקדישו את חייהם לקבלה, חלוקים זה מזה בפירושיהם, ועל פי רוב הם לא מצליחים לפרש את מאמרי ספר הזוהר בצורה מספיקה, או אפילו כזאת שנותנת פשר (גם את זה שמעתי בישיבה של הרב דהן). מאידך, הספר לא מפסיק לספק תובנות משמעותיות גם שנים אחרי פרסומו. הוא מרגש, קורא ומגרה. החיבורים והפירושים שהוא נותן למילות התורה מרהיבים, ולעיתים קרובות קשובות יותר לפשט מאשר הפרשנות הפילוסופית. מי שלומד וקורא מתוך אמונה וחיבור מרגיש ללא ספק התקדשות, משהו חי וקורה פה. גם חוקרים באקדמיה מעידים לא אחת השתוממות על תובנות מודרניות ועל דקויות אנינות ביותר של הבחנה במצב האנושי, שלא ברור איך הופיעו באותה התקופה מעל במת התרבות. ומי יודע איזה עוד סודות גנוזים שם? גם עכשיו אחרי שבע מאות שנה של לימוד וחקירה, עודנו כספר החתום. אחד מרבותיי שיכנע אותי באמירה, שאין צורך או הכרח להבין את הזוהר כשלומדים אותו. התורה מגלה לנו את פטפוטיה, הקב"ה משתף אותנו בהרהוריו הפנימיים. אנחנו זוכים לחזות באספקלריא המאירה של תודעה גבוהה ביותר, גם אם מרחוק, ולדלות ממנה הבנות חלקיות ומסוימות לתורתנו ולחיינו. האם לא די בכך? הבקשה שלנו איננה לגילוי הסוד. סוד הוא בהגדרה דבר שלא נועד להתגלות. הבקשה לגילוי סודות יש בה מעין גילוי עריות, הפיכה של דבר כמוס ועמוק לחשוף וגלוי מדי שלא בהקשרו. הבקשה שלנו היא להיות בקשר עם הסוד, לעמוד מולו, לכבד אותו, לקדש אותו ולשרת אותו. להתקרב אליו. לשמור מרחק. אולי, אם נזכה, הוא גם יתגלה בפנינו, וזה יהיה רגע אינטימי של התרגשות נפלאה. שכן ניתן לעיתים לזכות, להטות אוזן ולשמוע מעבר לשמיעה השטחית של המילים, לחזות בנהר השפע שמוסבר ושמונהר דרכם, ולהבין. זה תלוי בזכייה מן השמים, ובמידה שבה האדם זיכך את נשמתו. הזוהר מגלה לנו, כאספקלריא המאירה, תודעת קיום והבנה גבוהים ביותר. ב איננו יודעים איך נכתב ספר הזוהר, לא כל שכן מה המקור לראייתו ותובנותיו. הדברים נראים כמגיעים מעולם אחר. לא לחינם רבי שמעון גילה אותם כשהיה גנוז במערה ומכוסה בחול עד מעל לכתפיו, כמעט מחוץ לגוף. עד כמה שידוע לנו לא השתמשו המקובלים בחומרים פסיכדליים, אך קרוב לודאי שהייתה להם פרקטיקה כלשהי להרחבת התודעה ולגילוי. הקבלה היא מסורת מימי הנביאים. הזוהר מטייל בין החיים לבין המתים, העולם הזה והעולם העליון, בני אדם, נשמות ומלאכים. עבורנו הדבר נראה פנטסטי ואולי ממוצא. אבל די להביט במסורות רוחניות אחרות, כגון זו המסורות יוצאות הודו כדי לדעת שהדברים אפשריים ומתרחשים. אולם בסופו של דבר מה פתח בפניי חכמינו את מילות התורה בצורה הזאת, שאיפשרה להם לראות את העולמות כמו מהזווית של האור המחיה אותם? אולי לא נדע זאת לעולם. הזוהר מציע פרספקטיבה אחרת, שרואה את ההוויה כזרימת חיים מתמדת מן האינסוף אל העולמות והנבראים. תפיסה שרואה איך בתוך ומאחורי כל דבר יש רמז לעומק חי ורוטט עמוק יותר. הסתכלות שיש בה חיים וקדושה, וגם הבחנה. שקוראת את המתבוננים בה אל דיוק והתעלות חייהם. הזוהר מכניס אותנו לתודעה שרואה איך הכול שזור ומיוחד באחדות – "כֹלא חד", ודווקא מתוך ההבחנות, הסידורים והמבנים המפורטים שהיא מציירת, שאינם אלא ציצים ופרחים של כוח החיים המיוחד. וחשוב לי לומר שרק הבנה וקליטה שכלית של ארמונות מילוליים אלה תסביר כראוי את הזוהר, ושעד לאותו שלב אנחנו מדברים על מבואות, שכן ההבנה המדויקת נתונה בהם בעצמם. הזוהר מבקש לשלב את הידיעה המובהקת והמבחינה של היהדות והתנ"ך יחד עם גישה למיסתורין, לפנים הרכות, האפלות, הסוערות, הכאוטית, הלא-נודעת והבלתי ניתנות לתמלול של המציאות והחיים. יש בו כמיהה והבנה אל הנשי, וכמיהה והבנה אל המיתי והמאגי. מתוכם הוא קורא את התורה מחדש בצורה שמחדשת אותה תוך שמירה עילאית על קדושתה. מתוך כך עובר חידוש ועיבוי גם הרעיון האלוהי, וללא עזיבת המונותאיזם המקראי מתווספים רבדים עמוקים יותר. ניסוח קוהרנטי של התאולוגית יש הזוהר הוא עניין למאמר אחר, אך די לומר שהוא משלב מקרא, פילוסופיה, מיסטיקה, ידע אזוטרי וכמיהה פרסונלית, ומהווה מענה הולם ביותר לשאלות שאנחנו שואלים עד היום הזה. הזוהר מבקש שוב ושוב לקלף את פני-השטח הגסים של החיים, על מנת להגיע ולגעת בפרי החיוּת שבפנים. הוא קורא לידיעה שהיא גם חיבור ורגש וייחוד עם המוחלט. מרגע שהתחברתם לשקע הזה, הוא יוצר בכם מחויבות אישית ומעורבות אישית עם העניין האלוהי, קנאות וכאב יחד עם עונג, רוחב דעת ופליאה. ג אולם איך בכל זאת ניתן לגשת וללמוד את הזוהר? מה הדרך הנכונה ללמוד בו? קיימות לעניות דעתי ארבעה דרכים כרגע בעולם: דרך הקבלה, דרך האקדמיה, דרך הגריסה ודרך המשמעות הקיומית. הקריאה שאני חותר אליה היא שילוב של כל אלו, ביחד עם ממד נוסף שאני רוצה לקרוא לו "הקשבה". 1. דרך הקבלה הדרך הקבלית היא לימוד הזוהר בצמוד לפרשניו, שמפרשים אותו ע"פ רוב לפי קבלת האר"י. כאן כל מילה הופכת לתמרור ולסימן למושג במערכת אחרת, שבנויה כמו מפה שבה כל חלקיה מתחברים. היתרון של הדרך הזאת הוא שיש בה הרבה קדושה וסגולה פנימית לאור ולזכייה. היא משולבת בדרך כלל עם טהרה, לימוד נגלה, תיקון הנפש, צומות וקבלה מרב פה אל פה, שהיא הסגולה הטובה ביותר לזכייה. הדרך הקבלית מבהירה את הסמלים המסועפים של הזוהר לפי מפתח שאפשר לעקוב אחריו, שמקורו במסורת הקבלית-הזוהרית בעצמה. אולם הדרך הזאת עשויה לפספס רבדים ב"פשט" של הזוהר, ודקויות בניסוחים שלו. היא מעבירה משמעות ממערכת למערכת, ולכן עשויה לפספס דברים בפירוש הזוהר בעצמו. כמו כן היא עשויה להיות טכנית, ו"ערבך ערבא צריך": כיצד ניתן להבין את קבלת האר"י בעצמה בצורה שהיא לא טכנית בלבד? כמו כן, הדרך הזאת לא מתאימה למי שאינו בקי בכתבים המתקדמים יותר בעצמם. 2. דרך המחקר הדרך האקדמית כוללת השוואת כתבי יד, הכרה של ההקשרים הרעיוניים וההיסטוריים, פירוש הזוהר לפי שימושיו הספרותיים, הסתכלות כוללת וכו'. לדרך האקדמית יש יתרון של מבט שמסוגל להפיק לעיתים תובנות ספרותיות ופסיכולוגיות על הזוהר שהלימוד המסורתי מפספס. וגם לנסח את התאולוגיה בצורה יותר מקיפה ומוסברת, למרות שכאן לדעתי זה לא תמיד עובד . אם היא נעשית נכון, היא עשויה לעורר את לב הלומד והחוקר לאמץ אותה במובן-מה כדרך חיים. לימוד קבלי שהוא אינטלקטואלי גרידא, לעניות דעתי אין בו הרבה ערך, גם להיות לו נזקים. דברי אלוהים חיים, אם קוראים אותם כ"פשט" וכמערכת ומסתכלים עליהם במבט של אובייקט, לא מרוויחים לא אותם-עצמם וגם לא שום דבר שמועיל לעולם הזה. כמו שאמר ר' ישראל סלנטר, אין שום ערך לדעת את מספרם המדויק של המלאכים שבשמים. המצב טוב יותר אם אני באמת מאמין שזה קיים ושזהו תיאור העולם האלוהי. אבל גם זה לא תמיד מתקיים. ערך אחר הוא ערך היסטורי ותרבותי. ובכן, זה בהחלט נחמד, אבל זה לא לימוד סוד. מה שמשנה זה הכוונה וההכוונה ורמת ההתמסרות והטהרה והדיוק. יתרה מכך, בלשון המקבלים מתמקדים ב"כלים" וב"נפרדות" ולא ב"אור" וב"עצמות", ומקצצים בנטיעות. לרמה הפילולוגית וההיסטורית שבמחקר האקדמי לא אתייחס בהרחבה, אך אומר את הדברים הבאים. לדעתי פילולוגיה היא כלי פרשני חשוב ככל הכלים והיא קשורה לרובד הראשון, הרצון להבין דברים בדיוקם במישור האינטלקטואלי. ברובד ההיסטורי לעומת זאת לדעתי נעשה הרבה "סלט" על ידי המחקר, ונוצר נרטיב מחודש לפי יומרת ליבם של חוקרים ולא לפי תודעתם העצמית של המקובלים. במישור הניסוח, חוקרים משתמשים במושגים שמקורם אינו בקבלה עצמה, כמו "תאורגיה", "דואליזם" או '"נאופלטוניזם", שאינם מדויקים גם על דרך במחקר (!). מכיוון שלמילים יש משמעות, והן אלו שיוצרות ומציירות את התודעה יותר מאשר התכנים, יש בכך פשיעה כלפי המקור הקבלי. מעבר לכך, אני רואה במחקר נטיה לחפש דברי כפירה וחתרנות כאילו שרק הם מעניינם לשים עליהם מדי דגש. 3. דרך החיפוש הקיומי הדרך השלישית היא דרך חיפוש המשמעות הקיומית. פירושה לימוד קטעים בזוהר ללא התחייבות להבנה מלאה, אלא לנסות לדלות מהמילים תובנות קיומיות חלקיות עבורנו, לעבודת ה' ולחיים. למי שהולך בדרך הזאת אמליץ רק לשים לב שהוא פתוח לרעיונות חדשים שמגיעים "מבחוץ", מהקודש, ולא מדבר רק את הרהורי ליבו. אני חושב שמידה גבוהה של רצינות ויראה היא הכרחית לשם כך. כמו כן כדאי כן לקבל היקף והבנה כללית ולא להיתקע בכל פעם על המילים הראשונות של הפרשה... מתוך ההיקף מתבהר גם הפרט. כדאי לדעת לפחות את הסימבוליקה הבסיסית של כינויי הספירות (ע"י ספר "שערי אורה"). ככה עוסקים יותר בסה"ז ופחות בניחושים. 4. דרך הגריסה הדרך הרביעית היא הקריאה הנקראת גריסה, כלומר לקרוא בקול בלי להתיימר להבין, או בלי להבין בכלל. למרות שאנחנו עשויים לזלזל בה, זאת אולי הדרך הגבוהה ביותר, לאור מה שאמרנו על הסוד שבזוהר ועל היותו ספר קודים שעדיין לא לגמרי פוענח. בקריאה שכזאת הקודים בעצמם פועלים, והאדם מרגיש את התדר. הנשמה מבינה. 5. ההקשבה אני ממליץ לקחת את הטוב מכל הדרכים האלה ביחד, ולהוסיף על כך את ממד ההקשבה. הקשבה פירושה לנסות לא רק לקרוא או ללמוד אלא גם להרגיש את הטקסט, להרגיש לאן הוא לוקח אותי ומה חוויית החיים שהוא מעיר בי ולוקח אותי אליה, עד כמה שניתן. לעניות דעתי מתוך ההקשבה והתחושה המורגשת הזאת מתגלה הבנה, שהיא בלתי אפשרית מתוך חשיבה בלבד – "טעמו וראו". מה שעוזר לה הוא עירוב של הגוף, למשל ההסתכלות באותיות וקריאה בקול, ביחד עם ריכוז מלא לפחות בזמן הלימוד. ההקשבה בעצמה היא הניסיון לקלוט רובד נוסף שנפתח מעבר להבנה המילולית. ומעבר לכל זה, עלינו לתת לזוהר לקחת אותנו וללמד אותנו, מעבר למה שנוכל להבין בעצמנו לעולם.

א – הדינמיקה של היחס העולמי-אלוהי  לפני למעלה מ-50 שנה הכריז הפילוסוף היהודי מרטין בובר על "ליקוי מאורות אלוהי". לדבריו, היחסים בין האדם לבין האלוהות השתנו - לא רק התפיסות האנושיות אודות האלוקות, אלא האופן הממשי שבו הם עומדים זה ביחס לזה.  הוא לא היה לבד – גם "מות האל" של ניטשה, ה"שינוי" שעליו דיבר היידיגר, "הסתר הפנים" אליבא דהשל ועוד, הם ניסוחים שונים לתחושה מטפיזית עמוקה שפיעמה בליבם של ההוגים בני הדור ההוא, שמשהו מהותי ועמוק השתנה לרעה בלב ההוויה. וכמובן, זה היה קשור מאוד לשואה.  ניסוחים כאלה מניחים את האמירה המפתיעה, שהאלוהות והיחס בין האלוהות לעולם אינם דבר סטטי, אלא דבר בעל שינוי. שינויים עמוקים מאוד עשויים להתרחש, לא רק בשדה ההיסטורי אלא בשדה המטפיזי והמיתולוגי של האנושות (והאלוהות), ואנשים חכמים ורגישים מספיק יכולים לקלוט ולנסח מהם.   מה קורה עכשיו? כיצד ניתן להגדיר את "רוח הזמן" – ויותר מכך, את אופיה ומעמדה של האלוהות – בתקופה הזאת? האם אנחנו עדיין בעידן של הסתר פנים? האם אנחנו עדיין בעידן חומרני, מכחיש-אלוהות וחילוני?   ב – אופיה של תקופתנו – "סופרנובה" רוחנית  ברור לכל מי שעיניים לו שהמציאות השתנתה. אנחנו כבר לא בעידן מטריאליסטי וחילוני כמו המאות ה-19 וה-20, למעשה קשה לדבר היום על "דת", "חילוניות" ו"רוחניות" במתוכנת הישנה. הדת לא נעלמת, היא מתחזקת, אבל משתנה. לשון אחר, הם דת והחילוניות שניהם בירידה, אבל הרוחניות בעלייה. תופעות הגיוון הפנימי בתוך הדתות, בין הדתות ומחוץ לדתות גדול מאוד וקשה למעכב.  בתוך כך, גם אלוהים – ועולמות הרוח באופן כללי – חוזר ומתגלה. אין לי נתונים על מספרם המדויק של מתקשרים בני דורנו, אבל הוא גדול הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב ומהתדמית העצמית ה"חילונית" של הדור שלנו שמשום מה עדיין שלטת. רק לסבר את האוזן, בפייסבוק ישנן עשרות קבוצות בני עשרות אלפי משתתפים ביחד של "אנשי אור" שמקבלים מסרים ממלאכים וישויות עליונות דרך קבע, וזה רק בישראל. בארצות הברית כשני שליש מהאוכלוסייה אומרים שהם מדברים על אלוהים דרך קבע – וכחמישית אומרים גם שאלוהים מדבר איתם בחזרה. בנצרות האוונלגיסטית, המונה עד רבע מאוכלוסיית ארה"ב, תופעת ה"לידה מחדש" – התגלות פנימית של ישו וחווית טרנספורמציה עצמית – עומדת על כ-90%. בסקנדינביה האלים הנורדית הישנים מתגלים לאנשים בחלומות ובהקיץ והדת הפגאנית מתחדשת. שיטות טיפול כמו תטא-הילינג, שלה מאות אלפי מתרגלים ברחבי העולם, מלמדות דרכים פשוטות ונגישות לתקשר עם בורא כל שישנו. ואלו רק חלק מהתופעות.   המסר העולה מכאן לכל אחד ואחת מאיתנו – איננו זקוקים למתווכחים, אנחנו יכולים (וצריכים) ליצור קשר אישי וישיר עם האלוהות שלנו. הדבר אולי אינו פשוט או מובן מאליו, אבל יותר ממה שאנחנו מחפשים אותה, היום היא מחפשת אותנו.    נראה אם כן שאפשר לדבר על שינוי חדש, עכשווי, ביחסים שבין האדם והאלוהות, אלא שהפעם הוא הפוך באופיו.   אם נשתמש במשל מהגמרא, הקב"ה "מוציא חמה מנרתיקה". הכול זמין, משתנה-תדיר ובוער. לא רק בטכנולוגיה, בכלכלה וברעיונות החברתיים – גם ברעיונות הדתיים וברוח, אנחנו עומדים כבר בעולם אחר.  ג – עליית הנשיות האלוהית  מעבר לריבוי, למהירות ולגיוון, הרוח עוברת פמיניזציה – נשיות – בעידן החדש הנפתח.  הבקשה היא לנוכחות קרובה ואוהבת, שבה כל כוחות החיים מקבלים לגיטימציה והעצמה.  העידן הקודם, הדתי, ואחריו המודרני חילוני, עמדו בסימן ההיכר של ריחוק בין האדם לרוח. אמנם העידן הדתי עמד בקו המכווין של ציות, אבל היה זה ציות לאלוהות השוכנת בשמי מרום, ויתרה מכך – לאלוהות שכבר נעלמה. הדבר בולט בעיקר בהקשר היהודי, של הגלות וחתימת הנבואה, אבל גם בהקשר הנוצרי (אלוהים מת) וגם בהקשר המוסלמי (מוחמד חותם הנביאים) – אלוהים כבר אינו מדבר, אנחנו מנסים לחיות לאור הרושם שנשאר. הריחוק הזה בא לידי ביטוי גם במבנה החברתי – היררכיה, ציות, אתוס של ראוי ולא ראוי, מוסריות של איפוק והדחקה, והדרה של הלא-שייכים אל מחוץ לאתוס ולחברה.  קשה להגדיר מה משתנה כעת, אולם ברור שמשהו השתנה. עולם של נוכחות אלוהית מוחשית אינו עולם של היררכיה. הוא לא עולם שבו אנחנו חושבים על האלוהות, מתפללים אל אל מרוחק או מנסים לנחש את רצונו על פני התהום של הלא ידוע. נוכחות אלוהית מיידית קובעת מצד אחד הטענה של החיים בהרבה יותר אנרגיה, ומצד שני התייחסות הרבה יותר כוללת לדברים המכילה את הכול בתוכה מבלי לקבוע גבולות ברורים והגדרות; האלוהות מחייה את הכול, מתייחסת לכול והיא הכול, ולכן כל תופעות העולם וכוחות החיים רלוונטיים עבורה.   אני מתייחס לאלוהות הזאת כנשית, בהתאם לתפיסה הרחמית האנושית; הרחם מכילה את הכול בתוכה, ומאפשרת לכל החלקים השונים לגדול ולהתעצם מתוך רצון כללי ואוהב בהתפתחות של הילד. הרצון האמהי ברגיל הוא יותר קרוב ואוהב, ביחס לחינוך האבהי המצווה, המסודר והמרוחק. איני טוען שהממד הזכרי באלוהות נעלם; או שהוא חס ושלום חסר משמעות עכשיו; אני טוען שהממד הנשי עולה ונהיה דומיננטי ושהממד הזכרי עכשיו הוא חלק ממנו ומתוכו מובן.    ד – הכול באלוהים – איחוד הזכרי והנקבי  באופן עמוק יותר, החידוש המרכזי של ההתגלות האלוהית של ימינו הוא עליית הפן האימננטי, לקראת חזרה למשוואה הפננתאיסטית. למה הכוונה? "פנתאיזם" פירושה "הכול אלוהות" – שהעולם עצמו הוא אלוהים, איך שלא נבין זאת. הרעיון הזה הפריע להרבה הוגים כי הוא מרמז לכאורה שאין אלוהים מעבר לעולם המוגבל והסופי. לכן הומצא המונח "פננתאיזם" – שפירושו הכול באלוהות, או הכול בתוך אלוהים. כלומר, העולם כולו הוא אלוהות, אבל אלוהים הוא גם הרבה מעבר לעולם, ואין סופי. הדקויות של הרעיונות האלה נידונו בהרבה מסורות מיסטיות כולל מסורות המזרח הנון-דואליות והחסידות.   הפננתאיזם קובע דבר והיפוכו – אלוהים נוכח לחלוטין וגם נשגב ונעדר. הפן הנוכח של האלוהות, "אימננטי" בלעז (כלומר "נמצא בתוך"), קובע את הקדושה, השיוויון והערך של כל הדברים שבעולם, ואת הקירבה והנגישות של הקב"ה; הוא חשוב גם מבחינה תיאולוגית כדי שלא לקבוע גבולות באלוהות, ולהגיד לה "עד פה את שייכת ולזה כבר לא". מאידך הפן הנשגב והנעדר של האלוהות, "טרנסצנדנטי" בלעז (כלומר עובר מֵעֵבֶר"), קובע את השאיפה אל מעבר ליומיומי, לסתמי, לבנאלי ולמוכר. הוא קובע את החירות של הקב"ה מכל מגבלות העולם הזה, ואת האפשרות והצורך של האדם לעבור תמיד את הגבולות של עצמו, לשאוף למרחבים רחוקים יותר, לחפש את האמת ולצאת החוצה אל הזולת, אל מה שלא מוכר לו ואל הקשר עם האדם האחר.   אולם החלוקה בין שני הממדים היא מהזווית האנושית והלוגית בלבד. מצד האמת, אין שום הבדל ביניהם; אותה האלוהות האחת השוכנת בתוך כל הדברים גם מצויה מעבר להם, ולהפך. אדרבה, אותו העיקרון הפילוסופי - היעדר גבולות והגדרות באלוהות - קובע כאחד את שני הפנים האלה. האלוהות היא אחת, בלתי מחולקת, ולכן קיומו של העולם אינו חוסם מגביל אותה - היא נוכחת בו, והוא גם לא מגדיר ומצמצם אותה  ולמעשה, רק השילוב הזה, שבשורשו הוא אחדות מוחלטת, יכול לקבוע את קדושת החיים ביחד עם חוסר-הסתמיות שלהם, ורק הוא יכול לקבוע את קיומה של אלוהות שהיא מצד אחד נעלית ועליונה – שאם אינה כזאת, מדוע אנחנו כמהים אליה? – ומצד שני אפשרית ונגישה. הפן הקרוב בלבד קובע את הזהות המוחלטת של האלוהות עם העולם הסופי והחומר ואינו מאפשר כלל הכרה במה שמעבר לו, כלומר הוא למעשה אתאיזם. וריחוק מוחלט קובע אלוהות שאין לה שום קשר עם העולם, שום הגדרה ושום דרך גישה, כלומר למעשה אתאיזם. האמונה והחיים מתקיימים בפרדוקס וברווח שביניהם.  אני מתייחס לפן הקרוב של האלוהות בתור נשי ולפן המרוחק יותר בתור זכרי, ואינני היחיד שעושה כן. הכוונה כאן היא לא רק מטפורית, אלא נוגעת לשורשים העמוקים של החוש והחשיבה הדתית של האנושות, ובעומק גם לאלוהות בעצמה שיצרה בנו את צורות החשיבה האלה. אולם חשוב להדגיש שהדבר לא מתייחס לאלוהות בעצמה, שהיא פשוטה וריקה מהגדרות, אלא לצורה שבה היא מופיעה כלפינו. כמו כן חשוב לזכור שההגדרות "זכרי" ו"נקבי" הן הרבה יותר מורכבות ולא חד-משמעיות, גם בעולם האנושי וגם בהגדרות התיאולוגית; קירבה וריחוק הן רק פן אחד שלהם, ויש ביניהם משחק תפקידים מורכב ומשתנה-תמיד, ונוסף על כך יש את הממד השלישי, הנייטרלי והא-מיני שמקורו באחדות הפשוטה שמעבר לשני המושגים, שמופיע בין שניהם ושאפשר לחשוב ולחיות גם דרכו מבלי להיזקק אליהם.  הפן האימננטי משויך לנקביות, כשם שהעובר מתפתח ברחם האֵם כחלק ממנה ממש, במובן הפיזי, וכשם שהחינוך האמהי בגיל הרך הוא קרוב ומיידי יותר (למרות שגם בה יש פן ביקורתי ופן שמפתח את הילד, אולם יותר מתוך אימון). הפן הטרנסצנדנטי מיוחס לזכריות, שבפן הביולוגי נחשבת שורש רחוק ונסתר יותר, ובפן החינוכי מציבה את הדרישות והאופקים שפותחים את הילד אל האין סוף וההתפתחות שלו (למרות שגם היא מתקשרת ומגוננת).  כל ילד צריך גם אבא וגם אמא. אין שום טעם לדון על איזה פן אפשר לוותר; זהו שיח אלים ומחלק. ומעבר לשניהם נמצא "השותף השלישי" כלשון הגמרא, הביטוי של האחדות שמעבר לחלוקה הבינרית, שהיא גרעין ה"עצמיות" הבלתי מחלוקת.   מעניין לציין שדתות שמגישות רק את הפן הטרנסצנדנטי של האלוהות, כמו האסלאם, שבו ה"ייחוד" אינו רק הכרה באלוהותו של אל יחיד אלא גם בכך שאין שום דבר אחר שדומה לו, נוטות גם לדכא נשים בפועל בפן האנושי. מאידך דתות שמעלות על נס את הנשיות האלוהית, כמו הטנטרה, נוטות גם להיות מאוד פנתאיסטיות ומאוד מתירניות לגבי גילויי החיים השונים. אז אולי יש יותר בחלוקה הזאת מן הנראה לעין.    התורה היהודית מתייחסת כידוע לאלוהים בלשון זכר בלבד, בהתאם למגבלותיה של השפה העברית. אולם המעמיקים יודעים שהמקרא לא שלל או ביטל לחלוטין את התפיסות האליליות, הפלורליסטיות והרב-מגדריות יותר שקדמו לו, אלא הכליל את כולם בתוך דמות הא-ל האחת והכוללת-כל. ביהדות הההיסטורית, הפן האבהי הזכרי-אלוהי הוא העיקר, אולם הוא כולל בתוכו גם תכונות רחמיות ואמהיות. תורת הסוד העברית שמה דגש מיוחד על הכפילות הזאת, וחזתה את היום שבו "פרצוף נוקבא" יתעלה ויקבל מעמד בפני עצמו. הקבלה גם הכירה ברעיון שהאלוהות עוברת תהליכים, ושהא-ל הזכרי מתגעגע לפן הנקבי שלו שהוקטן ושהלך לאיבוד.   אולם המבנים הקבליים הם מורכבים, ורבים גם מבינים אותם לא נכון. כמו"כ נראה שהיום הזה הגיע ושאין לדחות אותו לעתיד לבוא.  לי נראה שהיום צריכים לדבר על הדברים בצורה יותר ברורה, ולשאוף לחזון פננתיאסטי מובהק יותר ומנוסח בבהירות.   ה – רוחניות מול הדת הישנה  האלוהות הנשית פותחת את הפתח לעידן של אהבה, הכלה ועדינות.  הטון התקיף, המרוחק והמצווה של האלוהות הישנה, הזכרית והמסרסת מותמר לידיעה של האהבה ללא תנאי, ולאמירה שאלוהים איתי לאן שאני לא הולך. לחיזוק ולפיתוח של כל כוחות החיים בפן החיובי, ולעבודה שלו-שלה מתוך רצון חיובי להיות אדם טוב ושותף במסע האור, להידמות לו-לה ולהיות שייך אליה, ולא מתוך כפיפת-ראש וציות עיוור.   היא פותחת תפיסה דתית ואורח חיים שהן א-בינאריות; לא שטחיות ומוגבלות לגוונים החד-משמעיים של העידן הדתי והחילוני, אלא כוללות גיוון וריבוד, מורכבות ורב-ממדיות. וגמישות זאת כשלעצמה מאפשרת ממדים עמוקים יותר, וגם יותר נחת וחופש.   ברור שיש לדברים משמעות מעשית ופוליטית רחבה ביותר. הדתות, שעד עכשיו בנו את עצמן במבנה ריכוזי של כוח, סמכות וכפייה (שלא לומר הפחדה), ממשיכות לנסות ולעשות את זה. הן שולטות כביכול על הקשר העמוק ביותר והאינטימי, הקשר האישי בין האדם לאלוהיו דרך מישטור של המשמעות והשיח. אולם הקשר הזה כבר השתחרר.   יש פה אם כן מעין מלחמת האור עם בני החושך, מכיוון שרבים מאלו הממשיכים להחזיק במבנים הדתיים מתוך שליטה והפחדה מנוגדים למשמעות של קדושת החיים והיש.   מי שמוצא את אלוהיו בתוכו, אינו יכול למסור את הכוח שלו החוצה לרשותם של מנהיגים חזקים או מוסמכים יותר. וגם לא לכוחה הרודה של המדינה. גם הסמכויות הסמויות יותר, הקולות המופנמים בראש שלנו מההורים, מהחברה, מה"אחר הגדול" של הנורמה וכו', מוכרחים להתנקות בהדרגה בשם הסמכות האחת היחידה והאמיתית שאנחנו מחויבים אליה, שהיא הסמכות של האלוהות הפנימית המתבטאת בצו המצפון. המצפון הוא קול פנימי שקט ששייך לתוכיות האדם ואליו לבדו. הפננתאיזם של האלוהות קובע שמקור הסמכות, המוסר והטוב נמצא בכל דבר בצורה גרעינית, וממילא הוא גם בתוך ה"עצמי" של כל אחד ושם עליו לחפשו. חופש זה מכבלי הציפיות של החברה, הדת והמדינה אינו אמור להוביל לניתוק, אלא – שוב מתוך התפיסה הפננתאיסטית – לחיבור עם החברה, ועם כל היש, ולרצון להיטיב ולקחת אחריות.  כאמור, שני הפנים מאזנים זה את זה; בנוסף לפן הפנימי המקושר עם הממד האימננטי, יש גם להביא בחשבון בשיקול המוסרי את הממד הטרנסצנדנטי, ואיתו את הזולת, ההקשר, המשפחה, הקהילה, העם, האנושות והיקום. מעגלים מתרחבים אלו יוצרים מודל שבו כל דבר הוא מצד אחד חופשי ועומד לעצמו מבחינת זכויות וסמכות, ומצד שני נמצא בזיקה מתמדת עם כל האחרים בני אותו הקשר, והשיקולים המעשיים נובעים מזיקות-גומלין אלו אל המכלול. כיוון זה היא הבסיס לדעתי לחברה ברת קיימא, לשלום בין לאומימ וליחסים מתוקנים עם הטבע, כפי שארחיב אם ירצה ה' במאמר עתידי  אין זה אומר כלל וכלל לזנוח את המסורות, המצוות או כתבי הקודש של הדת הקיימת. להפך, הרעיון הוא לאחד את הטרנסצנדנטי והאימננטי, ובתוך כך את הישן והחדש, את הפנימי והחברתי, את המהותי והמילולי וכו'. הליכה עם ה"חדש" בלבד ללא ההקשר, החכמה והמושרשות של החברה והמסורת, יכול להוביל לתהו ובהו ולהצדקת כל הרשע, כפי שנדון בהמשך. התורה ניתנה מתוך התגלות, כשם שהעידן החדש הוא תוצר של התגלות, ואין צורך לדחות את האחת מפני השניה אלא למצוא את האחדות שביניהם. האלוהות היא אחת, ולכן גם אם היא פושטת צורה ולובשת צורה אין זה אומר שזה לא אותו המסר.  אולם ההבנה מה לאמץ מן המסורת ומה לעזוב, ואיך לחיות מחויבות בשילוב עם חופש, היא מסע אישי שעל כל אחד לעבור בעצמו עבור עצמו, לעיתים כל יום מחדש.   ו – אתגרי הרוחניות העכשווית  העידן החדש אינו חף מאתגרים. הגילוי החדש הזה מגיע עם קשיים משלו, שהם מאתגרים לא פחות ואולי יותר מבחינה מסוימת.  תיארנו את רוח הזמן הנוכחית בתור יציאת החמה מנרתיקה; אם תרצו, סופרנובה של ידע, גירויים, התגלות ותוכן. הידע הזה שאינו מבוקר ואינו מרוסן הולך לכל הכיוונים, לרבות השליליים שבהם.   הקושי הראשון והבולט ביותר הוא הקושי להכיל את העודפות והכאוטיות המוגברת של תקופתנו, שבה למעשה קצב המידע והשינויים עלה על היכולת שלנו לעקוב אחריו (ולכן אנחנו בתקופה פוסט-היסטורית מבחינה מסוימת). אפשר אולי לטעון שנדרשת מאיתנו גדולת רוח להיפתח אל ה"חדש", לעזוב אחיזה, לוותר על יומרת השליטה וללכת עם הרוח כלפי הבלתי-מוכל. ובודאי שיש אמת בכך.   אולם כדי לנהל חיים אנושיים תקינים וסדירים יש גם צורך בעוגן, בגבולות ובודאות; וכן כדי לעבוד את ה', לפתח תכונות חיוביות ולחדור אל הקרקע והסביבה בצורה מעניקה ונותנת.  קושי נוסף הוא שריבוי המידע והאור לא מובילים בהכרח ליותר דעת וליותר העמקה, אלא במקרה השכיח הם מובילים אל ההפך הגמור. טווח הריכוז מתקצר, ולכן היכולת להכיל אמירות מורכבות ומנומקות הולך וקטן. מקורות המידע אינם נבדקים, ולכן את הטון נותנים לא עובדות אלא משפיענות פופולרית המציפה את הרגש. ההשלכה של זה, מעבר לבורות ושטחיות החוויה האנושית, היא גם התלהמות ואלימות בפועל.   אווירת החוסר גבולות, "הכול הולך", שיוצרת המדיה החדשה ושמגובה על ידי הלכי הרוח הפרוגרסיביים שהעידן החדש הוא חלק מהם, מקשה עד מאוד על יצירת אוריינטציה, גבולות פנימיים, ותחושת זהות בריאה (שהיא חיונית עבור בריאות פסיכולוגית ופשר). במצב הזה, גואים הדיכאון והחרדה, שהם בגדר מגפה של ממש מכיוון שהם מסכני חיים, וגואה ההתלהטות הפוליטית שמונעות לעיתים קרובות מתוך בורות ולא מתוך אחריות. גרוע מכך, האתוס של הפרוגרס הוא לא רק לאפשר ריבוי אלא להתנגד אקטיבית לניסיונות לרסן זאת. הוא מחזק את הכוחות ה"מודחקים" ומוחלשים בחברה על חשבון הנרטיב השולט, אולם מתוך יצר הרס ולא מתוך אחריות כוללת ובנייה של היום שאחרי.  כל אלו קשורים לפן אחר של הנשיות הרוחנית; היא איננה רק אוהבת, חומלת ומקבלת, אלא גם כאוטית, כועסת והורסת. זה מצוי באגדות הקדומות אודות אלות וישויות נשיות (למשל הפנים הרבות של האלה בקבלה, בטנטרה ובדת הוויקה), וזה גם הגיוני לאור הניתוח שלנו; האלוהות הנשית היא הפן האימננטי, המזדהה עם העולם והמקבל-כול; בתור מקבל-כול הוא מקבל גם את כוחות האופל. אין בו את הסידור והמכוונות ההכרחיים כדי להבחין בין טוב לרע וכדי ליצור יציבות ופשר; להפך, בגירסתו הלוחמנית הוא מתנגד אליהם. איננו מכיר בהיררכיות ובסולמות בין טוב ורע, נעלה ויומיומי, חומר ורוח וכו', אולם בכך הוא לא מכניס את הנעלה אל תוך היומיומי ויוצר ייחוד, אלא שובר את המשמעות שלהם. השפל והיומיומי מקבל סמכות של קודש, והנעלה מקבל תכונות מעוותות. ואין עוד אפשרות להבחין ביניהם  ז – סיום – ויציאה לדרך חדשה  בעידן החדש נפתחה האפשרות, או הפתח, לגאולה.   אולם זוהי אפשרות בלבד, שכן נפתח גם הרבה יותר מזה.  התקוות הנושנות של האנושות, כגון שלום עולמי, קשר אוהב עם האחד והיחיד, שפע ודעת הממלאים את הארץ, אפשריות היום יותר מתמיד – אולם העולם גם מתרחק מהם.   כדי לקבל נכונה את פניה של האלוהות החדשה, ובכלל זה את שלל הממדים של העידן העכשווי והעתיד לבוא, יש לעניות דעתי לשלב את שני הפנים של הפננתאיזם; לדעת שהאלוהות היא פה ושהיא נמצאת באין ספור גילויי החיים, וביחד עם זה לרומם אותה ולטהר אותה מתוך ומעבר לכל אלה. אחרת, הנוכחות האלוהית בארץ לא תהיה "אמהית" ומתייחסת לדברים מלמעלה, אלא בתוכם עצמם, ועשויה להיטמא בגעוליהם.  מעבר לכל, נדרשת היענות של האדם לעבודת ה' – לרצון וליכולת לתרום לעולם ולאלוהות המתגלה בו, ולא רק "לחפש" אותם באופן פסיבי או להתענג עליהם.  לשם כך נצרך לעניות דעתי לשלב את החדש והישן, את ה"ניו אייג'" והמסורת (במקרה שלנו, תורת ישראל). הליכה עם ה"חדש" בלבד עשויה להוביל לחוסר אוריינטציה, וקבלה של כל שטות שעולה על רוחו של אי-מישהו, ללא ביקורת מדעית או מוסרית – כפי שמקובל בניו-אייג'. גם במסורת יש אמנם משקעים קשים של חושך – תפיסות של מרות, ריחוק וזרות בין אלוהים לעולם, שבאים לידי ביטוי גם במישורים האנושיים של החיים בפועל.   אולם הדרך איננה לוותר עליהם, אלא לשאוף לאמירה המקורית של האלוהות, שמעבר לשניהם.   בסופו של דבר, השאיפה של העידן החדש של האלוהות הנשית הוא ימות המשיח, סדר עולמי שמממש את הכמיהות העדינות והגבוהות ביותר של האנושות, באופק הפננתאיסטי ואף מעבר לכך. זה אפשרי; אולם ייתכן שזוהי אפשרות בלבד. לאן העולם ילך בפועל? איך יגע לשם, ואיזו צורה ואופן זה ייקח? התשובות לשאלות האלה פתוחות לענ"ד, ותלויות בנו במידה רבה.

יש רגע במהלך הריקוד האקסטטי, שבו קצב הגוף עובר את קצב המחשבה והתודעה משתחררת מהככות. הגוף ממשיך לנוע, וכל הרחבה נעה סביבך, ואיתך. אושר החיים אז מורגש ומוחשי, לא אושר מדבר זה או אחר אלא האושר המשכר של עצם היות ההוויה. ואז, כל מה שקורה. עליות ומורדות במוזיקה, היתקלויות ברקדנים אחרים, הכול מצטרף לשיר זמרה נפלא. הצער שהרגשת מהבוקר, או משחר לידתך. וכל מה שהעולם הזה עבר או עובר. אין – וגם יש – הבדל אז בין אלוהים לבין העצמי והעולם, הדואליות שבין הדואליות לנון-דואליות מתאפסת. אני לא "יוצא מעצמי" ונאבד בתהום האוקיינית הגדולה; אני עדיין פרט במחול, אבל אני יכול לראות את עצמי בו-בעת מחוץ לכך, בתודעה גדולה ומקיפה שמקיפה אותי ואת כל מה שקורה ואת כל התנועה בעולם/ברחבה. מקיפה זאת באהבה. הכול הוא טקס מקודש. החניכה הרוחנית הראשונה שלי הייתה בשנות ישיבת ההסדר, באזור גיל 19, דרך כתבי הרמח"ל והראי"ה קוק. בטבילת אש שכלית ונשמתית, הם לימדו אותי שלכל דבר יש תכלית. וגם לעולם כולו יש תכלית. והתכלית היא טובה ומיטיבה. והכול הולך לאנשהו. ויש תוכנית מדויקת לכל הדברים. שאין בה שיבוש. אך האם יש תכלית לחיים? הקושי איננו למצוא מהי התכלית הזאת, דברים רבים עשוים להיות תכלית – הטוב, הנתינה, הדיבקות, המורשת. הקושי הוא שמושג התכלית מפריכה את עצמה. מה המחיר שאנחנו משלמים על כך? התכלית תולה את ערכם של כל הדברים בייחסיותם לדבר אחד, לדבר אחר, שמחוצה להם. הם לעולם לא מגיעים אליו, שכן הם עצמם בהגדרתם בתור מה שהם הם רק משרתים עבורה. ולכן ערכם תמיד תלוי על בלימה. משמעות החיים מרוקנת את החיים עצמם מהתוכן, שהיה מצוי בהם בפשטות ובתמימות לפני שהתעוררה השאלה. ואם התכלית מושגת, לאן החיים חותרים אז? מה קורה ביום שאחרי ביאת המשיח? מהי התכלית של התכלית? מחשבת התכלית היא עקדה. היא היש השולל והמאיין את עצמו כדי לשאוף ולשרת ולהגיע אל מה שמעבר לו, אל מה שמחוץ להוויה כולה הניתנת להיעמד בסופים – אל מקור המשמעות, אוצר הקדושה. אולם המהלך נואל תמיד. היש נשאר בישותו, ולו מכיוון שהמהלך הזה התחיל תמיד ממנו. אין בדרך הזאת נחת, כי היא לא מחפשת נחת; אילו הייתה רוצה נחת, הייתה נשארת מלכתחילה בתודעת בת השש עשרה, ב-GIRLS JUST WANT TO HAVE FUN . ובעצם, למה לא? מה חסר שם, בחיים השווים לעצמם וממשיכים את עצמם ללא שאלות עד המוות? משהו, מתישהו בישות חווה את הסתמיות כשסתמיות העומדת לשאלה, והתעורר בו אז הצורך – הדחף – הפחד – ההכרח – למצוא את עצמו ביותר מזה. ההתעוררות הזאת הוציאה אותו לזניקה שהפקיעה אותו ממקומו ושלחה אותו למסע ספירלי שנמשך עד היום הזה. (אני כותב על הישות, אבל מי שצריך יודע שכוונתי היא אליך, יקירי, הכותב שורות אלה). מה גרם לך לערער על עצם זכות קיומו של העולם העומד לפניך, לקלף בו שכבה אחר שכבה בעור שכבותיו ולקרוא באמוק אל האחר? מה גרם לך לדרוש להתעלות מעל כל בני גילך, להיות אחר? ההיו אלה אימת המוות והדמיית חיי הנצח ששידדו אותך ממקומך? הפחד ממציאות סתמית, אבודה, שאינה-נראית היה קשה יותר מאימת המוות. שאני אסתיים ואתכלה – מילא. אבל שיהיה העולם בלתי נודע, בלתי נועד, בלי סיכום סופי או תובנה המביטה בו ומאשרת – הרגשת את זה כמו צניחה חופשית לתוך אוקיינוס של כאוס, שאין ממנו תקומה אחרי זה. העולם נשכח, נזנח על ידי אלוהים, ו"כל מה שקורה קורה". בצר לך פנית להכניס אותו למשבצות ולרובריקות מאוד מסוימות וסופיות. חנקת אותו בעניבה מעונבת, דרשת ממנו להיות סופי, כדי שיהיה מוכל ומובן ויפסיק עם זה. האין זה אירוני? מפחד הסופיות עשית אותו סופי. שצף החיים הגועש והרועש העולה על גדותיו המשתנה ללא הרף, הקפאת וסגרת לתוך סדר כדי שיפסיק לזוז ולמות ולקבל צורות. כל כך רצית לדעת, כי האמנת שרק אם תדע, אם לפחות יש מי שיודע, ואז אתה ראוי ובטוח בחיקו של אלוהים. אז יש אלוהים, אז הוא לא החליק לך ומת. ואז באזור גיל 30 נפתחתי לאופציה האחרת. מי שרקד הרבה ריקוד אקסטטי, יודע שלאט לאט התובנות שלו נכנסות אל תוך התהלכות החיים בעצמם. כמו ההנאה והפתיחה שבעצם התנועה, האושר חסר-הפשר של החיים כשלעצמם. או כמו הדרך להתייחס למוזיקה, שהיא לא תמיד נעימה לנו ולא תמיד מה שבחרנו בעצמנו, אבל אנחנו יכולים, מתוך בחירה, לבחור לרכב על הגלים. כמו גלשן הרוכב על גלי האוקיינוס, נתייחס אל החיים בתור מסע ספורט אקסטרים. מה שקורה לא קורה לי, לאישיות הפרטית והקונקרטית, כלומר הוא קורה לי, בודאי, אבל אני שחקן בהצגה שבה כל העולם במה וכולנו יוצרים הרמוניה משותפת. הריקוד, התנועה, כמו המוזיקה או הסימפוניה, הן מטונימיה לעולם – אם נבחר לאמץ את הפרספקטיבה שלהן. את הפרספקטיבה שרואה את כל הפרטים כקיימים אך מתקיימים בתוך המיכל (הריק), שרואה אותם גם מחוץ להם ומסוגל לשמוע את השירה. כלומר, את הפרספקטיבה של אלוהים. נפלתי ברחוב ונפצעה לי הברך; זכיתי בלוטו במאה אלף שקל; ראיתי אישה מאכילה חתולים ולחייכתי לרגע. את כל אלו אני יכול לחוות מתוך השחקן, ה-dense, המציאות הקיימת המתקיימת הנגמרת איפה שהיא נגמרת --- או, מתוך הפרספקטיבה של המלחין, או הצופים, האולם שבתוכו זה מהדהד, כלומר, את כל אלו בתור יצירת אומנות של מוזיקה מופלאה וסתמית. האם יש הבדל בין המיכל הריק המכיל את המאורעות לבין המאורעות בעצמם? כשלעצמו אין לו קיום, כי הוא אַין, ולכן הוא תמיד מתגלם בצורה. מבחינת הפרספקטיבה העליונה אין הבדל בין הפרספקטיבה העליונה לבין הפְּנים; המשחק הוא משחק רק במידה שיש בו שחקנים. כל דבר הוא גילום של המהות האחת שהיא המהות של עצם ה"יש ישנו", שמביע את עצמו בכל פעם בצורה חדשה ואחרת. אם התאהבת בו – האהבה היא שלך לנצח, ובכל המצבים. מבחינת הפרספקטיבה הפנימית, השוכחת את זה, הפרספקטיבה העליונה כלל אינה קיימת. ובואו. זה הרבה יותר נפלא גם מזה. בקצוות הרחוקות של היקום הנוגע, גלקסיות מתרחבות, כוכבים מתים ונוצרים כל הזמן. זאת יצרה מופלאה, מופלאה, קדוש קדוש קדוש. ואין מי שיצפה בה. והיא סתמית לגמרי. הבחירה התיאולוגית הזאת היא לראות את ההוויה כיצירה, ולא כבריאה. כלומר כמופע של גדולתו של אלוהים המופיע את עצמו בכל ריבוא גווניו, ללא תכלית נוספת מאשר עצם הפער. זאת בשונה מהפרספקטיבה התיאולוגית הקלסית, הרואה בריאה מכוונת, ועבור תכלית מכוונת. ועדיין, לאן כל זה הולך? האם אפשר לחיות ללא כיוון, ללא מטרה, ללא היררכיות, משום ש"הכול קודש" והכול הוא חלק מהיש? צריך להבחין בין התודעה הסתמית לתודעה האקסטטית, למרות שהם נפגשים בקצה המעגל באותה הנקודה בדיוק. התודעה הסתמית-סתמית, זו שמעולם לא שאלה את השאלה, או שענתה עליה בשלילה; והתודעה הסתמית העליונה, שאינה צריכה יותר את השאלה בגלל שהכול כל-כך מלא. ועדיין, איפה אלוהים פה? האם ניתן לחיות את החיים שלא כתודעת שירות? יש רגע שקורה בריקוד האקסטטי, ששמור לי שחווה אותו ושקשה מאוד לתמלל. הוא מופיע גם ברגעי התעלות מיוחדת, אחרי לידה או שמחה גדולה, אולי גם אחרי טרגדיה, בטקס דתי כמו התוועדות חברים טובה ותחת חומרים פסיכואקטיביים. המקום שאומר שהמציאות בעצמה, בדיוק כמו שהיא, היא הדבר הגדול והמופלא ביותר. והעובדה שזה מתקיים בה פשוט כמו שהיא, זה הדבר הגדול והמופלא ביותר בתוך זה. וזה כל כך שונה מהתודעה היומיומית, זה ממש להיפך. החיים הם טקס מקודש. אין בכך בכדי לומר שאין להם משמעות. להיפך, הכול עולה. כל הרגשות, כל הסיפורים, כל הדרמות, כל התנועות מהחיים האלה ומחיים אחרים ומהמוות. הכול עולה, הכול שירת קודש לאל הקדוש שלו דומיה תהילה. יש משהו כל כך חשוב ברגעים האלה, כלומר בכל הרגשות והתנועות וההצלחות והשבירות, משהו כל כך יקר וחד-פעמי וקוסמי, שהן עולות למקום שעולות, משרתות דבר-מה גם אם לא יוצרות שינוי בשום מישור נראה לעין, עולות לפני מי שבלית ברירה ובבושת שפתיים אנחנו קוראים לו אלוהים. והכול עולה ביחד. כל העולם הוא רק רגע אחד, נקודה אחת שעוברת מעבר לעצמה אל נקודה אחרת. אלוהים מתגבר על עצמו כדי ליצור את היותר-מאלוהים שהוא עולמנו השבור ברגע אחד של התעלות אינסופית. ואז המוזיקה עוברת לשיר אחר. פתאום הבסים חוזרים, מביטים ארציים ואיטיים. ואתה חייב להמשיך גם עם זה. אז לאן הכול הולך? לאן ההיסטוריה שואטת? האם היינו שואלים את אותו הדבר על יצירה אורקסטראלית? האם כל משמעותה טמונה רק בתו האחרון? התו האחרון הוא החתימה שלה אך גם הכליון. ברור שהמוזיקה היא תנועה, ולכן המשמעות לא עומדת בשום תו או אקורד לעצמו. הכול טמון רק בתנועה קדימה, בהעברה שכל מומנט מוזיקלי מעביר למומנט שאחריו. דרך זה נוצרת התנועה, האמירה, התפילה, הרגש. הכול חותר קדימה, כלומר (היינו אומרים), שהכול חותר אל הסוף. ולא היא; המנגינה מתנגנת רק כל עוד היא חותרת. היופי נוצר מהשאיפה הלאה מומנט-אחר-מומנט לקראת הסוף הזה, אך המשמעות נוצרת במתחים ובהתרות שבכל דרכי הביניים, ולא מההגעה לשם. ואם אתה רוקד, או מאזין קשוב, ומצליח לאבד את עצמך בתוך המנגינה (כלומר לא את עצמך כמובן אלא את הפער הביקורתי שבינך לבין התנועה הזה), אז גם תפיסת הזמן הזאת לא מתארת את זה אלא אתה קיים בהווה נצחי של תנועה, ברגע-ללא-רגע שאינו עמידה במקום אלא להפך תנועה רב-ממדית שעומדת במציאות משלה מחוץ לעולם או מעל העולם ומכנסת בתוכה את העולם. זוהי מיטונימיה לחיים האפשריים בעולם הזה. והשיבוש? מטפורת התזמורת מניחה מלחין. מישהו סידר טוב טוב את כל הדברים האלה מראש, מישהו כתב כל תו ותו בצורה שתתאים לכל האקורדים ודווקא לכן זו כזאת מנגינה שמימית. האם נוכל לומר אותו הדבר על היצירה הגדולה הזאת, ההוויה? האם בכך לא מופקע למעשה הטעם מכל קו המחשבה הזה? האם יש לפרטים – לבני האדם, לנגנים, לתווים, לבנדיטים – בחירה חופשית? כאן עלינו לאחוז בתודעה פרדוקסלית, ולומר הן ולאו בדיבור אחד, מה שאין האוזן יכולה לשמוע ואין הפה יכול לדבר. שהצרימה הקקפונית של אינספור סוכנים חופשיים שעושים כל אחד את השיבוש שלו, היא יוצרת איכשהו מנגינה הרמונית שכמו תוכננה מראש ודווקא כך. אחרת, אלוהים לא היה מופתע לעולם. לא היה אפשר להפתיע את אלוהים, ובשביל מה לו לברוא עולם אם כן. התודעה הדואליסטית אומרת, שכל דבר קיים כלשעצמו. התודעה הנון-דואלית רואה את כולנו כמו קמטים בוילון, הוילון מתנועע כאחד ואנחנו רק מתנוענעים בתוכו. הגופים – והנפשות והמוחות שלנו – הן לבושים על פני האחד/הריק, אבל רק תחפושות ולבושים; כמו יד אחת שכל אמצבעותיה מתנוענעות באחדות לאן שהגוף רוצה ללכת, כך כולנו ביחד מתנוענעים. הכול מדויק, כל דבר קורה בזמנו ובעיתו הנכונים עד קצה הדיוק האפשרי, וגם מה שנראה כשיבוש הוא חלק מן הגוף החכם היודע מה שהוא עושה. ואפשר להגיע מבחינה חווייתית להתוודעות של המקומות האלה. אבל התודעה הפרדוקסלית אומרת הן ולאו בעת ובעונה אחת. אתה גם נצחיות שאין בה "אתה", וגם קיים ועומד-לבד ומת. סוד האחדות הנון-דואלית היה ידוע לחכמי יוון העתיקה כשם שהיה ידוע לחכמים ההודים, והוא סומל בדיוניסוס, אל המשתה והיין, הריקוד ומיסוס התודעה הנבדלת אל תוך האחדות. המוות שנולד מתוך החיים, שחוזרים ונולדים מחדש מתוך המוות בשרשרת אינסופית שאין לך אלא לקבל. ואולי להינות ממנה באקסטזה אם לרגע שתית לשוכרה והחלטת להצטרף אל הריקוד. אבל בשלב מסוים עמד אדם בשם *** בתוך מעגל הרוקדים המחזורי וענה בחזרה לשירה שלהם. הוא לא הסכים לקבל את זה שהאדם מת חי מת חי ובסוף מת. גם אם זה בלתי נמנע, זאת טרגדיה, ואנחנו חייבים לפחות באופן סמלי להתקומם נגדה. כבני אדם. זוהי הולדת הטרגדיה והולדת התיאטרון, והולדת האינדיבידואליזם. הולדת התפיסה האולימפית האומרת שאין די בשלמות, יש לשאוף למושלמות, לתפס במעלה ההר בכל פעם יותר, כדי למות מות גיבורים ולהיות מונצח לנצח כפסל. כי אתה אדם, ולא גוש טבע ככל הגושים. אתה מתקומם נגד המוות, גם אם בסוף אתה מת. התודעה הפרדוקסלית מבקשת את הגם-וגם; את המבט של אלוהים וגם את המבט של האדם. את האחדות ואת הנפרדות גם יחד. והיא אפשרית רק בדיאלוג ותנועה בין השניים, או ברגעים המאוד מיוחדים של הטרנס. תודעה שמאנית איננה תודעה נון-דואלית, כי היא עוסקת בריפוי. כדי לעסוק בריפוי עליך לעסוק בכאב ולהכיר את מעמיקי הרגש ולראות בהן את הדרמה של החיים הרוחניים. זאת בניגוד לתודעת ההארה, שמבקשת להשתחרר מהדרמה ומהרגשות ומכל העולם ובכך למצוא מזור. ובכל זאת, שני הדברים מתקיימים ביחד, במציאות הרוחנית הממשית, ובתודעת הטרנס שאנחנו מנסים לתאר פה. ומה באשר לסבל? האם ניתן להחזיק בתודעה גבוהה כזאת, ולראות שיר הלל בכל חוויה וחוויה גם במעמקי הגיהנום? האם אפשר לשיר "אודך ה' כי אנפת בי" גם כשכל גופך בוער? אין לי תשובה פשוטה על כך, ואולי יש מקומות שבהם כבר אין שאלה ותשובה. אבל מספרים שהרב פרומן עשה את זה. תודעת האחדות שאנחנו מתארים פה היא לא תודעה שנגרמת. מהרגע שנגעת בה, היא הולכת איתך, גם אם תשכח ממנה (ותשכח ממנה), מכיוון שכל דרגות התודעה הן חלק מהנון-דואליות, מהריק/אחדות שמגלמת את עצמה בכל צורה מכיוון שהיא בכל הצורות. כלומר, אם המסר הרוחני הוא שהמציאות עצמה, בכל מצב שבו היא תהיה, היא חלק מההוויה ולכן חלק מהיצירה האלוהית, אז גם השכחה היא כזאת. לא נעים לשכוח, אבל זה כבר פחות סולם שאפשר לעלות וליפול ממנו כמו בעבר. הגעת ליעד. ובכל זאת, זה ממשיך ומתפתח באופן אינסופי. זה לא שאין מה לעשות; יש אינסוף מה לעשות, כל כך הרבה להביא ולהיטיב וליצור. ואפשר גם לא. אפשר גם לשבת על ערסל השמים ולהביט בגלגלי ההוויה מסתובבים. אבל מתוך הזדהות עם מקור ההוויה, וממילא עם היצירה ההוייתית בעצמה, הדחף הטבעי של הנשמה הוא להמשיך וליצור, ולהוסיף בעולם הזה אור, במה שתוכל מתוך כל כך הרבה האופנים האפשריים. אשר נפתחים בכל רגע בהווה הממשי השואט-קדימה והנצחי.

כמי שלמד בישיבות ה"מעגל", השיח על חידוש הנבואה הקיף אותי בנערותי. ההגיון היה ברור. עם ישראל הופיע על במת ההיסטוריה כדי לבשר את הקשר החי שבין האלוהות לעולם. תקופת המקרא אכן התאפיינה בקשר ממשי ודינמי שכזה, אולם עם חורבן הבית הראשון "נפסקה הנבואה", וזה היה הבסיס והתנאי ליצירת ה"יהדות" שהיא הדת שאנחנו חיים אותה היום, דת האדם המנסה לנחש, להסתדר ולעבוד את האל בעוד האל שותק. עם שיבת עם ישראל לעצמאות, לעברית ולארץ הנביאים, הייתה אמורה להתחדש הנבואה, והסיפור היה אמור להיסגר. אולם הדבר טרם קרה. היום אני מאמין שאין שום צורך להחזיר את הנבואה. אין צורך, מכיוון שכל מי שיסתכל סביבו בהסתכלות נקייה יראה שהנבואה כבר חזרה, ואולי היא מעולם לא הסתלקה. אני פוגש באופן יומיומי אנשים שחוו את העולם המיסטי בצורה כזו או אחרת, שהמפגש איתו שינה את חייהם ושהם עדיין לא מוכנים לדבר עליו בפומבי. בחברה הניו-אייג'ית הישראלית שאני מחובר אליה, השיח על קבלת מסרים, סינכרונים וחלומות נבואיים הוא דבר שבשגרה. חברת הסקרים האמריקאית PEW מצאה כי כ-45 אחוז מהאמריקאים מעידים על חוויה פתאומית של קשר; כ-30% פגשו רוחות; כ-75% מתקשרים עם אלוהים, וכ-28% אומרים שהוא מדבר איתם בחזרה (נכון ל-2018). גם לי כותב שורות אלה היו מפגשים משמעותיים ומשני-חיים עם העולם שמעבר, שעליהם אספר אולי בהזדמנות. השאלה הנבואית היא לא שאלה מטפיזית, אלא שאלה חברתית. שמאנים, חוזים ומרפאים ישנם. השאלה היא האם החברה תסכים לקבל אותם. האם היא תכיל את חוויותיו יוצאות הדופן, שלא פעם הן קשות ולא מובנות גם עבורו, או שתשתיק אותו, תוקיע אותו, תסתכל עליו כמוזר והזוי או תעניש אותו בכליאה במחלקה הפסיכיאטרית? האירוניה היא שהתפקיד הנבואי הוא חיוני עבור החברה בעצמה. המסרים מגיעים אל המיסטיקן, ספציפית במטרה שהוא יחזור לקהילה שלו ויתמוך בה מתוכם. זהו הקצה של החוויה המיסטית. והחברה זקוקה לכך, משום שהמיסטיקן הוא גם זה שחולם, זה שמחלים, זה שמלחים את הקצוות השונים ושיכול להביא לחברה מסרים חיוניים. ההשתקה הזאת קיימת במידה שונה בחברות שונות. ברוסיה הקומוניסטית, למשל, סתימת הפיות הייתה מוחלטת. בחברות שבטיות רבות לעומת זאת היה מקום אינטגרלי לתפקידו של השמאן, שנתפס כמתווך בין עולם הרוחות לבין השבט, כלומר מצד אחד כחלק אינטגרלי מהקבוצה ומצד שני כ"אחר". אנחנו מכירים מהתנ"ך את ההתלבטויות בסוגיות הללו. יש נביאים שמגיעים כקול ביקורתי מחאתי כנגד המלך ויש נביאים שהם חלק מן החצר בעצמה; יש נביאים שמושלכים לבור ויש נביאים שהם בעצמם אלו שגואלים את העם ומוציאים אותו ממצרים. וכאן אני רוצה לטעון טענה קשה, והיא שהחברה הדתית והחרדית בעצמה סגורה לדבר ה'. בחברה המזרחית והחסידית המצב אולי שונה, אבל בציונות הדתית ובחרדיות הליטאית קיימים פחד והתנגדות מובנית, שלא מאפשרים לקב"ה לחזור ולדבר – גם כאשר הוא כבר רוצה. עובדה היא כי בסקרי PEW הנזכרים, היהודים הם אחת הקבוצות שמדווחות על הכי מעט מן החוויה המיסטית. מדוע זה כך? חלק מזה קשור ללא ספק לאיבון ולהצטפדות האורתודוקסיים. אנחנו מחפשים את אלוהים דווקא דרך החוקים והמילים המוכרים. ויכול להיות שהוא באמת נמצא שם, אבל לא פחות מכך הוא נמצא במה שמדבר אלינו ממש כרגע עכשיו. הפחד לאבד, לפרק או לשנות את המערכת הסטטית הקיימת אינו מאפשר לשמוע את זה שעבורו היא נועדה מלכתחילה. יתרה מכך, עצם המערכת הזאת בנויה כאמור על העיקרון של הפסקת הנבואה. מתוך אימרה תלמודית זו, נוצרה בעם ישראל האמונה בנבואה כמושא תשוקה שיאי – אך בלתי נגיש. כך, גם כאשר חוויה מיסטית באה ומופיעה, העולם הדתי דוחה אותה. אם נוסיף על זה את הספקנות החילונית האתאיסטית והמטריאליסטית המודרנית, שהציבור הדתי לאומי והחרדי לקחו ממנה מלוא חופניים. האם אפשר בכלל לצמוח ולחשוף דבר חדש ועדין בתוך אווירה ביקורתית כזאת? אם נעיין בעין של עומק הפשט בתנ"ך, אני לא חושב שנמצא קטגוריה ברורה ומובחנת שהיא "הנבואה", וששונה מהותית מכל מה שאפשר לחוות – ושאנחנו אכן חווים – לאורך הדורות וגם היום. האם נביא הוא רק מי שהקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה אליו? הנבואה בתנ"ך ובמסורת היא שם משותף – גם לסוג מסוים של חוויה, וגם לכל המנעד של חוויות מיסטיות. מבחינה תיאולוגית, ברור שהמקור של כל התופעות הוא הקב"ה. גם כשמישהו פוגש מלאך, שד או את האלוהות בתור פרצוף, אלו ביטויים ואספקטים של אותו המקור. אולם בתנ"ך גם הנביאים מתנבאים ע"י מלאכים, ולפי הרמב"ם והרמח"ל אפילו למשה רבינו יש תיווך. מעבר לכך, גם היום אני מכיר אישית אנשים שחוו הארה ומפגש עם האין סוף שמתואר בכתבים ההודיים. בתנ"ך ה' מדבר עם הנביאים בחלום, למרות שהיום אנחנו נוטים להבדיל בין נבואה לבין חלומות נבואיים. אחד החברים שלי לספסל הלימודים סיפר שאחרי מצוקה רגשית קשה בחייו הוא נרדם ו"ראה את ה' יושב על כסאו". כך גם ידידה חילונית שלמדתי אצלה קורס תטא-הילינג שסיפרה לי שהיא שמעה פעם את קול א-דני מדבר אליה "כמו בתנ"ך". אני לא בטוח שהנבואה פסקה מעולם. אמוראים למשל מספרים על מפגשים עם אליהו הנביא, על כניסה לגן עדן בחיים, על גילוי של הקב"ה בחלום ועל אנשים ה"רואים פני המלך" בכל יום. כך גם יורדי המרכבה, חסידי אשכנז, חכמי הזוהר, וכן הלאה עד לבעל שם טוב ועד לרב קוק. גם מרן רבי יוסף קארו, פוסק ההלכה הגדול ביותר שעיצב את ההלכה של היהדות המודרנית, היה מתקשר עם מלאכים. ההבדל הגדול בין תקופותיהם לבין התקופה שעליה התנבא הנביא יואל "ואחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר..." (יואל ג, א-ד), היא בהפיכת התופעה להמונית; בנגישות שלה לציבורים גדולים ולא רק לאליטות. אני מאמין שהנבואה הזאת מתקיימת היום. ה"עידן החדש" מבשר הפצה של המיסטיקה והעניין במיסטי אצל עשרות מיליוני אנשים. גם המדע האמפירי נפתח לזה לאחרונה. בזכות חוקרים כמו פטריק מקנמרה, מכון מורנו ועבודתה המצוינת של תניא לורמן, יש לנו היום ידע מדעי אודות שיטות תרגול, מצבים תודעתיים והתנהלות של קבוצות מיסטיות שיכולה לעשות את העבודה קלה, בטיחותית ויעילה יותר מאי פעם. כמו בתחומים רבים, גם בתחום הזה העולם היהודי והאורתודוקסי נגרר מאחור. השמת הנבואה בתור תשוקה ויעד נכספים אך כאלה שלמעשה אי אפשר להגיע אליהם, הרחיקה אותה למעשה וחסמה את הדרך בינינו לבין הקב"ה. בהקשר הזה קרה לנבואה מה שקרה לארץ ישראל אצל החרדים, ולבית המקדש היום אצל רבים: הגבהה עד כדי הרחקה מן המציאות. עם זאת, אני כן מאמין כי אכן יש הבדל בין הנבואה של התנ"ך לבין המסר המיסטי הכללי המתמיד שקיים בכל התרבויות ובכל הזמנים. ההבדל נעוץ באידיאל של הטהרה הרוחנית והמוסרית. לעומת העבודה הזרה שהיא היסחפות מוחלטת אחרי כל רוח שחודרת ומציפה את התודעה האנושית, הנבואה הישראלית כורכת את הגילוי עם הצדק והחובה המוסרית. לכן ההבחנה, הדיוק והצורך המתמיד בטהרה מלווים את המיסטיקן היהודי גם כאשר הוא כבר מקבל מסרים. זה גם מה שיבטיח שהמיסטי לא יציף וישבור את ההיגיון והבריאות החברתיים והאנושיים, כפי שלפעמים חוששים. למעשה הנהייה אחרי "רוח הטומאה" הזו בתקופת בית ראשון הובילה לכך שהנבואה הושבתה מהתועלת שבתפקידה, וזה מה שגרר מלכחילה את הפסקת הנבואה - כמתואר בנבואה (זכריה יג, א-ו). ואנחנו חייבים להקפיד על כך גם בימינו, שכן גם כיום עם העידן החדש אפשר ליפול בקלות לפגאניזם ורעה חולה. מתוך התובנות האלה, פתחתי עם מספר חברים קבוצה שנועדה להתפלל ביחד ולבקש על הקשר. ואכן, כעבור כשנה גם חברי זכה להיענות. עד לשביעי באוקטובר האמנתי שהקב"ה חוזר ומאיר את פניו על המציאות. היום אחרי המלחמה והטבח אני חושב שהאופי של הדבר השתנה, אבל גם מאמין שזה עוד יותר דחוף. עם ישראל צמא לאלוהיו. זה בא לידי ביטוי במספר הרב של חילונים החוזרים לקיים מצוות מבלי לעבור ציבור, וגם בחוויות על-טבעיות רבות של חיילים בשדה הקרב. זה בא לידי ביטוי בהתפרקות של האמון במערכות הקיימות, הפוליטיות וגם הרבניות. ובעיקר זה בא לידי ביטוי בצמאון. סיפר לי מורה לגמרא בתיכון בירושלים שהוא מרגיש שלדור הצעיר כבר אין סבלנות. כלשונו, הם "פריקים של הקב"ה", והם לא יסתפקו בפחות. אם ההנהגה הדתית לא תיעתר לבקשות האלה, העם בשטח יצטרך למצוא את זה בעצמו. רצוננו לראות את מלכנו. אני מזמין את מי שהמילים האלה דיברו אליו ליצור קשר shafryd@gmail.com

א לפעמים זה מרגיש כאילו שההכרה נפערת לשניים. כל הקואורדינטות ששימשו להגדיר ולהסביר ולברוא את העולם, כבר אינן שמישות ואינן משמשות אותנו לתאר את מה שקורה. גלות וגאולה, אמת ובדיה, מלאכותיות וטבע, אלוהים ועולם, מסתירות יותר ממה שהן מגלות. אנחנו זקוקים לשפה חדשה, אולי לשפה א-בינרית או פרדוקסלית שנעה בין הקצוות, ואולי לשתוק בדומיה-תהילה את מה שכבר אי אפשר לתארו. התחושה היא של התבדרות, של כאוס. ההיסטוריה ממשיכה, אבל האם לכיוון כלשהו? היא חומקת לנו מבין השפתיים ואין לנו היכולת להגדיר אותה. ואני לא מתכוון רק למלחמה, אלא למכלול העולם שאנחנו חיים בו. בעולם היהודי אנחנו בתקופה של פוסט-גאולה, כלומר הגאולה היהודית שפירושה שיבה של העם היהודי לחיים עצמאיים בציון התרחשה, אבל העולם שאחריה אינו עולם גאול. הוא עולם שממשיך להיות קשה וריאלי וקונפליקטואלי ושום מושגים של גלות, גאולה, עקבות או אתחלתא אינם ממצים אותו. ובעולם הכללי, שינויים רבים שנראו לרבים עתידניים ואף אסכטולוגיים הם כבר מנת חלקנו ביומיום. אולם אנו כמו לא שמים לב וכאילו חיים עדיין בתוך העולם של ההיסטוריה המוכרת. ובחוויה הרוחנית, העולם עובר התעלות מאוד דרמטית, אוטופית במובנים רבים, שקשה להגדיר במילים. התעלות שלוקחת אותנו אל מחוזות שמבער למה שהכרנו כאנושי וכצפוי. * אולם בתוך כך, פחד האלימות הוא מאוד ממשי. אנשים מאבדים בתים, קרובים, סביבות-מחייה שלמות, כביכול ללא הסבר. האיום הסביבתי מאיים על הריסה של בתי מגורים בסדר גודל פלנטרי, ואיזו הגות תציל אותנו מכך? עידן הפוסט-אמת אינו בדיחה: אנחנו חיים בתוך המבדים המבדרים והבלתי נפגשים שהמדיה מספקת לנו ושאנו מספקים לעצמנו דרך גלילה אינסופית ברשת, כמו מציאויות מקבילות על על-עולם רב-ממדי שבו כל אחד חי בתוך בועת מישור-עולם בלתי-חופפת משלו. אולם בבסיס המדמם של זה מאוימים תנאי החיים הבסיסיים ביותר. הטכנולוגיה המתקדמת בקצב שאי אפשר לעקוב אחריו חודרת עד לאושיות הרקמה הבסיסית של ההוויה, הטבע והאנושיות, ומחדירה גם לשם את השנאי של הוירטואלי והמתכתי. * ובעיקר, הדאגה מה כל השינויים האלה עושים לתודעה הקולקטיבית, איפה הם שמים את מוחו ורוחו של האדם המצוי. ההשפעה שלהם היא רחבת-ממדים, אבל בתוך כך כולנו נעשים שטחיים יותר, קצרי-מזג, עסוקים יותר בשטויות שיש למדיה להציע, מרכינים את הראש וטומנים אותו בתוך עולמות הבדיה והבידור שיש למרשתת להציע. ובמקביל, בודדים יותר בתוך בועות הפילטר, מקטובים יותר, קשובים יותר לסיסמאות שטחיות, חד-ממדיות ונחרצות, שונאים יותר ושנואים יותר ומפוחדים. מה יוכל למשוך אותנו החוצה והלאה מהמצב הזה, אל עולם אנושי, שפוי ועמוק? * ואיפה נמצא אלוהים בתוך המצב הזה? יש שיאמרו שהוא גם כן רק חלק ממבדה, המצאה אחת בסיפורים אחדים מני רבים. אבל מה עם אלוהים האמיתי, המוחלט, שמסובב את האטמוספרה ושהוא הסיבה להיסטוריה ולכל מה שקורה? מה שלומו? מה אצלו איתו? אם נעז לשאול שאלה משונה שכזאת, ייתכן שגם ניכרה אוזניים לתשובה. ב אלוהים עובר התעלות. בכך אני בטוח כבר שנים רבות, ובפרט מאז תקופת הקורונה. הרגשתי זאת בודאות המיוחדת השמורה לידיעות מעין אלה. האלוהות הישנה, הלכודה בשפה של ברית וחובות ועול, משתחררת מלבושיה, ועוברת לתדרים גבוהים יותר של אהבה, איפשור, בריאה, אמונה וחופש. על האמונה הזאת נאבקתי והקדשתי לה את חיי ואמרתי לחבר אותה עם המסורת הקיימת, לטובת ההתעלות. מאותה התקופה ואילך הכרתי שני נתיבים רוחניים בשמים שלי. הראשון, נתיב היהדות המושרשת והקיימת, ההתגלות הנצחית שראשיתה בסיני ושנמשכת עד ימים אלה, עם המשקל שלה והכובד והקושי שלה ועם הדיוק שלה והטהרה שלה והמשמעות האדירה שהיא נותנת. והשני, נתיב ההארה, החדשה, החופשייה, החיובית, המתעלה, המטהרת והמחבקת. אבל מאז האלוהות המשיכה בדרכה ומלחמת חרבות ברזל היכתה בהיסטוריה. והרגשתי שכבר אסור בכלל לשאת על הלשון מילים כמו שלום וחופש. כלומר, אפשר עדיין להגיד אותן, אבל כבר אין בהן תוקף. הן אינן יכולות להתקיים במציאות, וממילא גם לא באמת. ההתגלות החדשה הזאת עמדה לפתע אילמת. כשאני מתבונן בפני האלוהות המתגלים בעת כתיבת מילים אלו, אני רואה תהום פעורה וגדולה מאוד, מעין חלל פנוי עגול ומתרחב, רוטט ברעש סטטי במתח שבין קצוותיו, בלתי ניתן לפשר במילים הישנות, ובליבו רוטט. התהום הזאת קובעת כי כל סיפור אנושי הוא שקר. וכל שקר שכזה יוצר לחץ מיותר ועודף. גם הסיפור הדתי העמוק ביותר, של התורה והמצוות, וגם הסיפור הדתי הגבוה ביותר, של האלוהות האוהבת של ההתעלות, הם סיפורים בלבד, היטלים על המוחלט. ולכן מנוגדים לחופש. אולם מה אפשר לעשות עם התהום הזאת? איך אפשר לתת בו פנים אנושיות, או להמשיך עם חיי אנוש מבורכים מול כזאת אלוהות? * כשפרצה המלחמה, רציתי תשובות. הרגשתי שהתשובות שלי יבואו מהאדמה, כלומר מאדמת ארץ ישראל, והקדשתי זמן להקשיב לה ולהרגיש את המסר. מה שהיא אמרה לי היה די מפתיע. היא סיפרה שהיא צמאה לדם, ולָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. מסר שאני עדיין מסרב להבין במילואו. היא אמרה לי שהמלחמה פה היא על הנאמנות לארץ ישראל, ששני עמים נלחמים עליה ושניהם שייכים לה באמת, אבל רק אחד מהם אל הלב. לעייננו, היא אמרה לי שהתובנות הגבוהות שחוויתי בזמן הקורונה, השחרור של האנושיות מהשפה התרבותית והדתית הישנה הכובלת אל מחוזות של חופש ואושר והיכרות חדשה עם הבורא, תובנות אלו אינן יכולות להישאר נחלתם של מעטים והִיפִּים בלבד. הן אינן יכולות להישאר רק בגובה ובעושר ובמי שיכול לאפשר לעצמו גובה ועושר כאלה, אלא צריכות לחדור עד לשורש האנושיות באשר היא, לנמוכים, לתשתית, כולל קשיי היום הבנאליים והרציונליים וכן האלימים. לכן היא משנה צורה, וחודרת לעומק. * רוב המלחמה שתקתי. לא רציתי לכתוב על שום דבר שקשור אליה וגם נמנעתי מלהרגיש, לא עקבתי אחרי החדשות כי זה היה מדי מציף וחודר וטרחני ואלים. כך שהמלחמה הזאת לא עברה עליי מהבחינה האישית. בהוקרת תודה, אני לא מכיר ממעגל ראשון אדם שנפגע ממנה, ואני פטור בשל סיבות רפואיות משירות במילואים. ככה נשארתי רוב הזמן בנבואה הישנה, בנבואת הקלילות והרוחב והאהבה של תקופת הקורונה, בעוד שהמציאות וההיסטוריוסופיה נעות אל שלב חדש בגאולה, אל שלב חדש בשינוי ובטירוף, שלא הסכנתי להפנים ושלכן גם לא יכולתי להכיל. הפרישה הזאת התחילה כשהעזתי להציץ אל הצד השני, ולהקשיב לקולות – שהיו מעטים יותר בימים הראשונים ההם של המלחמה – ששואלים גם על הסבל של הצד השני. העליתי שאלות שחבריי הישראליים לא יכלו להכיל. לפחות לא באופן שבו אני שאלתי. והבנתי שאני מוכנס אל תוך נייטרליות, אל תוך הסתלקות, בדממה שבה אין לי דרך ליצור יחס עם הדבר שקורה ובודאי שלא שום יכולת ליצור לגביו תפיסה כלשהי ולהגיד. * המציאות הזאת מפוצצת את התודעה. ברור שצריכים להגיב בכוח, לפעול באלימות ולשטח את עזה, וברור גם שהסבל בצד השני הוא ממשי. קל להיתפס למונחים של צדק, של טובים ורעים. אבל אם נניח לשאלת הצדק (מי צודק, מה מוצדק), יש פה שתי אמיתיות שאינן יכולות להתיישב זו עם זו וששתיהן אמיתיות ושהאקוטיות שלהן דוחקת עד לרמה הכי מדממת וממשית של החיים. איך אפשר להכיל דבר כזה? כאן מתגלה התהום של אלוהים: כשאנחנו מחזיקים במציאות על כל צדדיה הסותרים, ולא יוצרים סיפור, כי אין סיפור שיכול להחזיק, ורק נשארים עם הקיים, מבלי ההגנה של היכולת לחוות לגביו דעה. כמו שאמר הרב שג"ר על הפוסט-מודרנה בכללותה, העולם עובר כעת לאפשרות להכיל עולמות שונים, ואפילו עולמות סותרים ומנוגדים, בעת ובעונה אחת ומבלי הצורך או היכולת להכריע ביניהם, באחדות פרדקוסלית. אחדות הניגודים או נשיאת-ההפכים היא סימן ההיכר של הכוח האלוהי. היא סימן ספרותי מובהק של הנבואה המקראית, "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". והיא הופכת כעת לנחלת התודעה האנושית. אולם זאת בדיוק בנקודה הקשה הזאת שבה התודעה האנושית צריכה להתגבר על הפרספקטיבה ה'אנושית' שלה, כלומר על ההזדהות עם סיפור מסוים או עם צד מסוים ואיתו בלבד, ומתעלה אל תודעה שמעבר לניגודים. תודעה שמגיעה עם היכולת לראות יחסיות ומורכבת ואת המציאות המרובדת המורכבת ממדים שונים במינונים שונים. אצלנו המהפך הזה מגיע דרך חוויית התהום, דרך אחיזה בשתי קצוות בלתי אפשריים, כשלמעשה למען האמת אין בכלל נקודת אחיזה כלשהי. או-אז ייתכן שכל מה שיישאר הוא הקרקע שמתחת לרגליים, מבלי תפיסה, בככות של המציאות הממשית. ייתכן שאז נשמע מחדש ובנימה אחרת את קולו של אלוהים. * עלינו להתעקש על האנושיות, גם בתקופה לא-אנושית או בתר-אנושית כמו שלנו. זוהי הדרך שלנו להביא גם את הקב"ה להתגלות אלינו במידת אדם, בשפה ובמשמעות מדודים, באורח אצילות. אנחנו קרואים להיות ביחד, "להיות עם". גם בתוך תקופה של שבר, של בלתי-אפשרויות ושל קצוות, אנחנו נקראים לומר "הנני". להישאר בתוך השדה האחדותי, ולא לעזוב ידיים, לא את יד ימין ולא את יד שמאל. לא להיפרד ולא להתנתק. במילים פשוטות, אנחנו רוצים להישאר מחוברים לקרובים שלנו, לאהובים שלנו, לחברה שלנו ובמידת האפשר גם לאנושות שלנו; לא רק דרך דעות אלא דרך הצלם-אלוהים המשותף, ודרך הפשטות האנושית והלב הפועם, וגם כשקשה. ולפני הכול, להישאר מחוברים לעצמנו, ולא ליצור בתוכנו פיצול, דחייה, הסתרה, הסוואה או דחיקה של חלקים שונים. מתוך אחיזת הידיים הזאת בקצוות השונים תוך חיוב של הלב, אנחנו מחברים גם אותך, אבינו מלכנו, אלוהים. * אנחנו קוראים אל אלוהים לדבר איתנו בלשון בני אדם, גם עכשיו. גם אם המילים שהוא מתגלה דרכן עכשיו אינן קיימות בשפה הזו עדיין. אנחנו מבקשים להמשיך את הקו של האור והמודעות אל תוך מצבנו, ולהביא אל תוכו סדר ותיקון. אנחנו מבקשים שלא תזנח את בריאתך. אנחנו מבקשים שפה שאינה רק שפת הכאוס, שפה שתביא לעולם ברכה ולא רק חרדה ופחד, שתיתן לנו פיתחון פה ובעלות עצמית ונינוחה בתוך כל מה שיבוא. ג כאן אני פונה לנחמה בתפיסת הדתיות, אפנה לקריאה מסוימת של תורת הקבלה. לפי קריאה זו, האלוהות בוקעת מתוך התהום הזאת של האין סוף; אולם היא מותקנת וממותקת ועוברת להופיע בפני אדם, בפרצופים הקדושים, במשהו שאכן ניתן להכיל, לטעום ולהבין, ולקדש את חיינו. אין הדבר תלוי אלא בנו. אנחנו בני האדם, יצירי השפה, ביחד עם האלוהות הפונה והמבקש, מסוגלים לעבד מתוך תהום הממשות גם גילופים ניתנים לפיענוח, נותני חיים, נושאי משמעות. בכוחם של הדיבור והריטואל, ההבדלה וההקשר, להתקין ולקשט את התהום הקדמונית לכלל דמות אדם, המתגלה בעולם הספירות הקדושות של האצילות. אנו בעצמנו הדבר. אלוהים אינו רק מחשב יודע-כול שיושב בשמים ושתיכנת על כל התוכנית מראש. אלוהים הוא כלל הכוחות וכלל החיים, והוא עצמו עובר דרך כל השלבים; דרך ההתגלות הגולמית הראשונית החיונית הכאוטית והנשברת, ודרך התגלות השניה האתית והסימבולית האוספת אותה, מאחה אותה ומחברת אותה לסדר ולפשר. אנחנו בני האדם רק הקצה העכשווי של אותה ההתהלכות בעצמה, מייצגים את הרצון הטוב לבריאה ולסדר וכוללים בתוכנו גם את הטבע והתהו הקודם. * אפשר לקרוא כך גם במקרא. הבריאה הראשונית, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", מכונה במדרש "מאמר סתום". וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. "בריאה" הראשונית לא נעשית אם כן בדיבור, אלא היא אמירה סתומה. אין בה אותיות, אלא חושך. והיא רוחשת פוטנציאל קמאי, כמו בהסברו של הרמב"ן ל"תהו" בתור נקודה ראשונית לא ממומשת הכוללת את הכול באופן ראשוני ורוחני. יש שם ארץ, ממשות נוקשה וככות, אך הכול מלא במים של יצריות וחיוניות. ומתוך כך מגיח הדיבור, ויוצר בעולם את הריטואל – את הסדר, את הקוסמוס, את האור המובחן מהחושך, שבאורו נראה אור. בסיפור המעשה של בראשית, העולם לא נותר במאמר הסתום ובחושך; הוא צומח אל איכלוס הארץ, ואל האדם השלם העשוי בצלם אלוהים, ובסופו ובשיאו אל יום השביעי, שבו הבריאה הושלמה והגיעה למנוחתה האלוהית. הטקס הדתי, באופן מהופך, משתף אותנו יצורי האנוש בטקס הבריאה וביצירת הסדר, וכמו כן הוא גם משיב את אותו הסדר אל מקורו במיסתורין, בלא-נאמר ובממשי הככותי של החומר שלפני ההסמלה, ברטט ההוויה כשלעצמה ובסוד. וכך חוזר חלילה, הנגלה מתוך הנסתר ובחזרה אל הנסתר, כמו בנשימה מחזורית דרך שערי הפה או החוטם, הוילון והפורטל. אך מה קורה בעולם כשלנו, ששכח את הריטואל? שממשיך לדבר מילים רבות ולכתוב אבל אין בו אותה הרגישות אל התפר, אל המיסתורין, אל כוחן של המילים, אל הסדר ואל הסוד? הרי יסוד מוסד בכל דת ומיסתורין הוא שבקדושה אין רק לגעת, על הקדושה יש גם לשמור. איפה נמצאים השערים ונקודות-המנחת של הסדר הקוסמי, של הנשימה האלוהית, עתה, כשבתי המקדש כבר חרבו? אנחנו נקראים לייצר עבורם בגופנו, במעשינו ובמלאכה המחשבתית שלנו מיתוסים חדשים. * ובסופו של דבר, התהום אינו אלא שֵם נוסף, כינוי נוסף במכלול הפנים והגילויים של האלוהי. הוא הרִיק השבתי, הטוהר של החלל הפנוי, הוד הקרח הנורא, המקום – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". הוא החלל הנפער בין הקטבים וההפכים, שנותן מקום לקוסמוס ולסדר להתחולל בתוכו. טוב להכיר את העליון הטהור הזה, כשם שטוב להכיר את צירופי הבריאה והטוב האפשריים בתוך רחמו. התהום מאיימת על הגילויים המקומיים, בין אם אלו גילויי הדת, האנושיות, האהבה הקוסמית וכו', בגלותו כי כל אלו הם מבדה ואשליה ובועת-עולם בלבד, והאמת שתמיד הייתה ותמיד תהיה היא הרִיק הקדמוני, שניתן לדבר עליו רק בתוארי השלילה. אבל בה במידה, התהום הזאת מזככת, ומטהרת מהישות העודפת של היש. בלשון הזוהר, היא "טהירו עילאה" – הטוהר שנמצא דווקא בריקות של החלל שפונה ושהתפנה. אנחנו יכולים לשוב אחר כך לכל גילויי הדת והאנושיות והאהבה, ואדרבה חייבים לעשות את זה, אבל בצורה קצת יותר מפוקחת ועם חופש. התחלנו מתיאור קטסטרופלי וקודר של ההתאפסות של האחיזה והתפיסה. אולם אם מרפים לתוכו, מסכימים לו ומקבלים אותו ככזה, כאחד מגילוייה של הוויה ושל אלוהים, וכשמשהו שאינו שולל באופן גורף גם את התופעות והחיים אלא מטהר ומאפשר אותם ממקום אחר, אזי התהום אינה רק הצד האפל של ההתעלות אלא חלק ממנה ממש. ואף על פי כן, התהום גם איננה סוף הסיפור; ההתעלות עולה אל מעבר לה, אל הממשות שבעצמוּת האלוהית הכוללת-כול, ומעבר לכל תיאור. זוהי מקצת מן ההתעלות התפיסתית שחוויתי בחיי, מהדת אל האהבה, ומהאהבה אל הריק, ועוד הלאה. היא משקפת, אולי, את ההתעלות התודעתית הקורית בכלל בעולמות, ואת שינוי היחסים והתהליך הפנימי הדימני של האלוהות, לקראת העולם העתידי.

אלוהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז) חטא העגל נתפס במסורת כאחת המעידות החמורות ביותר של עם ישראל מעודו: העם עושה לו עגל מזהב, משתחווה וזובח לו וקורא "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", וזאת מיד אחרי מעמד הר סיני. כה חמור החטא, עד שאמרו חז"ל שאין פורענות שבאה על ישראל שאין מעורב בה גם עונש על חטא העגל. ואולם, ר' יהודה הלוי (בספרו ה"כוזרי") מסביר שלא היה זה חטא של עבודה זרה כפשוטה. "אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש[י], אליו יוכלו לרמז... חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם". אכן, אילו היו עובדים אלוהים אחרים, איך אומר אהרון בקוראו לחוג העגל, "חג לה' מחר"? החטא של העם, כפי שה' מציג אותו למשה, אינה שהם עשו אלוהים אחרים, אלא שהם עשו להם אלוהי מסכה, "מסכה" היא מה שמסתיר את הפנים, על ידי העמדת-פנים מזוייפת. לעומת זאת, ה' המוחל והסולח מכונה באותה פרשה במושגים של פנים ("ויחל משה את פני ה' אלוקיו", "פניי ילכו והניחותי לך", "ודיבר ה' אל משה פנים בפנים", ועוד). ראוי לעיין בטרמינולוגיה הזאת של האלוהות דרך השדה של המסכה והפנים שאלת הפרסונליות של האל שאלה כבדת-המשקל היא האנתרופומורפיזם, או מידת ה"אנושיות" שניתן לייחס אותה לאל יתברך. הדתות מציגות תמונה של אלוקים "אנושי": רוצה, כועס, חומל, בעל מחשבה מילולית ורגשות, פועל רצוני בתוך הזמן ומתפעל ממעשי בריאותיו. אולם העיון הפילוסופי מוצא תמונה זו מגוחכת. מה שקדם לבריאה קדם לכל הגדרה ומסויימות, ולא ייתכן שיש בו תכונות או כוחות נפרדים – בודאי לא כאלה שהושאלו מאיזה פרט בבריאתו. כמעט אבסורדי לראות את אלוקים כמין איש גדול שיושב לו בשמים. ומצד שני, לאל הפילוסופי המופשט בלתי אפשרי להתקשר רגשית, והאמונה בו לא מכריעה לחיים מוסריים טובים יותר. אלוהי התפיסה הזאת הם אלוהים מתים, אלוהים דומם. הדילמה הזאת קיימת לא רק בשדה הפילוסופי, אלא גם בעולם המיסטי – החוויה הבלתי אמצעית של אותה מציאות מוחלטת. בניהן של תפיסות עולם מונותאיסטיות, כאשר חוו נוכחו את "סלע המציאות" הראשוני, אכן הרגישו התאחדות עם מישהו שזיהו כאלוהיהם. לעומתם אלו האמונים על מסורות לא-תאיסטיות, כאשר נחשפו למציאות כזאת חוו אותה כ"דבר" לא-פרסונלי לחלוטין. דבר זה הוביל חוקרים מסויימים לגזור שהחוויה המיסטית אינה יותר מהשלכה תרבותית, ואילו אחרים טענו שסלע המציאות הממשי נעלה על כל הגדרה או חוויה, פרסונלית או אחרת, וכל מיסטיקן חווה גילוי או פן מסויים אחר שלה. גם ההגדרה הפילוסופית המפשיטה ביותר בהכרח שתגדיר את אלוקים דרך כלים אנושיים – כלי ההכרה, ובהכרח שתיצור עליו תפיסה מסוימת כלשהי, מכוח עצם השימוש במונחים תודעתיים, והתפיסה הזאת הרי איננה כפי שהוא באמת – הוא עצמו חסר מהות. התאולוגיה עצמה נאלצת תדיר להתוודות שאיננה מבינה באמת את אמירותיה שלה-היא. לכן אנחנו יכולים להגיד ששום אמירה אודות אלוקים איננה נכונה. אך בה במידה, כל אמירה אודות אלוקים נכונה בתור תיאור של האופן שבו האדם האומר אותה תופס אותו. היא משקפת את היחס שהאדם מעמיד כלפי המציאות המוחלטת, או את האופן שבו הוא חווה וחש את אופיה של המציאות הזאת כלפיו. התפיסות השונות, פרסונליות או אי-פרסונליות, מנוסחות או מורגשות – הן פריזמות שהאדם מעמיד כלפי היסוד שאין לו שם, והן מעצבות את האופן שבו הוא נראה אליו. נבהיר שהדיון הזה על "תפיסת האלוקות" איננו נוגע למושגים דתיים בלבד. כל תפיסה ואפילו כל תחושה בסיסית שיש לאדם אודות היסוד ה"מוחלט" של המציאות, אודות טיבה ואופיה הבסיסיים, או אודות הכלל המאפיין את הפרטים, היא בעצם תפיסה אודות אותו "סלע מציאות" חסר צורה והגדרה. היא פריזמה שהאדם מעמיד מול האין סוף, והפריזמה הזאת קובעת את יחסו של האדם לכל היבטי החיים – ובפרט את נוהלו המוסרי. התפיסה הזאת עשויה להיות מודעת או לא-מודעת; יתרה מזאת זאת, לעיתים יש תפיסה מודעת אחת בעוד שהתפיסה האמיתית שלו, היסודית, שונה. השאלה אפוא איננה מה התפיסה הנכונה והאמיתית לתאר דרכה את אלוהים כהוויתו, אלא מהי הדרך הטובה והמתוקנת, מצד השלכותיה בנפש ובהתנהלות. הסברת פנים כעת אפשר לחזור ולדבר מתוך הקשר חדש על תפיסות הפרסונליות ואי-הפסרונליות של האל, וכן לעיון בפסוקים אודות מסכה ופנים. יש לשון הקודש קשר לשוני מפתיע בין הסברת פנים לבין סברה שכלית – וכן בין הכרה להיכרות. נראה כי היסוד המקשר ביניהם הוא חווית ההנהרה והבהירות המשותפת לשניהם. כאשר אני מבין סברה, למעשה אני קולט את המובן שמאחורי הרעיון הנידון; מתוך המבנה של המילים המחשבתיות הטכניות עולה היגיון ופשר פנימי. כאשר הסברה מתגלה, התחושה המיידית היא של בהירות – הדברים נהירים, הם מדברים בשפה שלי, הם מאירים לי פנים. הערוץ פתוח, אין פערים. לעיתים מתלווה לכך גם תחושת אור ממשי, אנרגטי, של שמחה וחיות. זוהי חוויה ההפוכה לחווית הזרות והניכור, המאפיינת אי-הבנה או הבנה שטחית – ומוזר נגזר מזר, חסר-היכרות, חסר פנים. באופן דומה, כאשר אדם מסביר פנים לזולתו, הוא למעשה נותן לו את עצמו. הוא מסיר את מסך הזרות הפרוס בין בני האדם ומזמין אותו לעולם של היכרות, של חוסר פער, לעולם בו הגבולות בין בני אדם פתוחים. הוא מוסר לו את האישיות שלו, אותה ייחודיות פלאית שעושה אותו מה שהוא, ופותח אותו בפניו ישירות וללא נתק. וכמו בסברה השכלית, החוויה הנוצרת מכך היא של בהירות והנהרה, ובמצב הגבוהה – גם אור ממשי, עונג מוחש וחן גלוי שניתן להרגיש בעקבות הסברת-הפנים הזאת. פני אלוקים מיהו, אפוא, ה', המתואר בדמות אדם? מה המשמעות של הבתפיסה התאיסטית הפרסונלית, אם היא אכן באה לבטא פרספקטיבת-עומק כלפי האין סוף, ולא תיאור מציאות פשטני? האל הפרסונלי הוא אלוהי הפנים, האל שאין בו זרות, שכולו פנייה פתוחה. בעל הרצון, בעל הפנים והפנימיות, בעל הייחוד האינדיבידואליסטי של אישיות – שהיא הנקודה הגבוהה והיקרה ביותר שאנו מכירים. אלוקים מופיע כמדבר ומצווה מפני שדיבור אינטר-פרסונלי הוא גילוי ומימוש האישיות, הפנייה והקשר אל זולת. הדיבור, שבו התגלות ה' מאופיינת לכל אורך התנ"ך, הוא צורת הקשר היחידה שמניחה מוען ונמען ששומרים שניהם על חירותם הנפרדת, וכן שדר סמנטי – שדר של משמעות – העובר ביניהם. השדר הזה הוא למעשה תמסיר של הרצון, הנקודה ה"אישיותית" ביותר באישיות, מהאחד לשני. גם ציוויו של האל ביהדות קשורים למיקוד הפרסונלי; במקום אלוהות שמעניקה ושופכת חסד על כל ללא אומר ומילה, אלוקי ישראל חותר לקשר ומגע של ברי דעת בני חורין עם נבראו. כפי שאמרנו, תפיסת האלוקות משליכה על היחס המוסרי ועל כל החיים. משפחה, אכילה, סדרי זמנים וסדרי חיים, אמורים כולם להיעשות מתוך יחס של כבוד ושל נעימות. דרך זו מתבטאת בריסון ובדיוק, אולם בתוך כך שוכנים חיבה, הנהרה ואור. הערפל אשר שם האלוקים למעשה, לאחר ההתבוננות, דווקא התפיסה האלוהית הפרסונלית היא המתואמת לאותה אינסופיות חסרת-הגדרה, יותר מרעותה הפילוסופית-אבסטרקטית. שכן תיאולוגיה, מפשיטה ככל שתהיה, עדיין תופסת את אלוקים במחשבה – ומחשבה היא תמונה. שאיפתה היא תמיד להגדיר, לעסוק ב"מה", ולכן היא תמיד תיצור תמונה מוגבלת לטוהר האינסוף. לעומת זאת, הדת איננה שואלת את עצמה כלל מהו אלוהים. היא נמצאת ביחס ישיר איתו – היא מתקשרת עם רצונו, כלומר עם הכוונה והשאיפות המובעות שלו, תוצאות אישיותיותו. היא איננה מנסה לתפוס, להגדיר את-, אלא להיות בקשר עם-, ובזה היא נמצאת ביחס ישיר עם עצמותו האינסופית הלא מוגדרת. דומה הדבר להכרה של אדם. הלא כל תורות הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, מתוחכמות כשיהיו, אינן נוגעות למהותו של האדם; בנסיונן להבין ולתפוס, הן מפספסות מלכתחילה את הרובד האישי, שהוא במהותו מעבר לכל גבול. מתי אני נמצא עם הרובד הנשמתי הזה? מתי אני מכוון אליו? כאשר אני משוחח עם מישהו. כאשר אני פוגש אותו. העמידה הזאת, שאינה שואפת להבין, אינה מגבילה את האינסופיות של נשמתו, אלא רק מתייחסת אל מבעיה – היא היחידה שמוקירה את האינסופיות שלו. אלוהי מסכה מהם איפוא "אלוהי מסכה"? את מה שוללת התורה כשהיא מגנה את חטא העגל? המסכה היא כיסוי על הפנים. היא מתחזה לפנים, אולם למעשה היא יוצרת סילוף שלהם, וחוסמת את הדרך אל הפנים האמתיות. המסכה, העשויה חומר קשיח, יוצרת חיץ אל אינסופיות הנשמה המתגלה בפני האדם הרקמתיות, ומעמידה במקומם תמונה מגובלת ומעותת, שנדמה כי היא היא הפנים האמיתיות. ובאלוקות – המסכה היא תפיסה מוגבלת אודות אלוקים, חיץ שהאדם מעמיד בינו לבין אותו אינסוף, אשר במקום לשמש פריזמה – הוא משמש מחסום. אלו כל התפיסות המוגבלות והמעוותות, הפרסונליות והאחרות, המעמידות קונקרטיות מסויימת במקום "הוד הקרח הנורא", ובכך גורמות לחייהם של כל העובדים אותם להיות כולם כמוהם – מוגבלים. "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", אומר המשורר בתהילים – עשיית עגל היא המרת הכבוד של האדם עצמו, האינסופיות של הנשמה שלו, עמידת הקומה שלו בתור יצור מכובד, ע"י הכנעתה אל דבר-מה נמוך ממנה – וכל דבר מוגבל הוא נמוך ממנה. בכך היא משחיתה את חירותה, שהיא צלמה. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – אומר הפסוק, ומפרש רש"י, "אחרים – שאחרים לעובדיהם". לפי זה פירוש הפסוק הוא, 'לא תבחר באחרות על-פני הפנים'. עיקר הרוע בעבודה הזרה הוא בזרות שלה. בעצם זה שהיא מעמידה תמונה מסולפת אל מול פני ה', תמונה שאיננה בבהירות הסברה שבשכל או הסברת-הפנים שבבין-אישי, היא יוצרת אל זר, אל שזר לאדם, וממילא חיים זרים בכל היבט על פני כדור הארץ. הזרות הזאת יכולה להתבטא באפיקים רבים, על ידי עריצות אלימה או על ידי אהבה פרוצה, אבל הצד השווה הוא הניכור וחוסר ההזדהות. ואם באמת אותם "אלוהי מסכה" של חוטאי העגל כוונו לקב"ה בעצמו, מסקנת הדברים – שגם בתוך האמונה היהודית הצרופה וגם בחיי קיום מצוות מלאים, יכולה תפיסת האלוקים והחיים להיות זרה ומנוכרת, מעין עבודה זרה שבדקות. י"ג מידות הרחמים לעומת השפל הזה שבני ישראל הגיעו אליו בחטא העגל, מופיע בהמשך אותה הפרשה מה שהוא אולי השיא של תיאורי הגילוי הרוחני בתורה. כחלק מהמחילה על חטא העגל, משה מבקש מה' "הראני נא את כבודך", עולה להר סיני עם לוחות הברית השניים וזוכה לגילוי של י"ג מידות הרחמים. הפרשייה הזאת משופעת במילה "פנים" – "פני ילכו והניחותי לך", "אני אעביר כל טובי על פניך", "לא תוכל לראות פניי", "ויעבור ה' על פניו". על מנת לכפר על ההסתרה המסכתית, זכה עם ישראל לגילוי הפנים עמוקים ביותר, ונכרת הדבר לעד במצוות יום הכיפורים בתאריך זה. מה מתגלה כאשר ה' מגלה את פניו? מתגלים הרחמים. הרחמים, שלא כמו הדין אבל גם שלא כמידת החסד, הם המידה הנפשית הנוגעת לפנימיותו של האחר. החסד נותן, מעניק, שופע, אך למעשה אינו רואה את הזולת בייחודו האנושי. רק הרחמים – שהביטוי הכי אופייני להם הוא הרגשת צערו של הזולת – נוגעים עד עוצם הנשמה. וכך תחושת הרחמים חושפת אף את פנימיותו של הנותן. זוהי המידה בה השי"ת מנהג את העולם תמיד, בנסתר, זוהי מידתו העיקרית שבה הוא, כה', מתגלה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה מגדולי הפילוסופים והמיסטיקנים ביהדות המודרנית, ומתווה דרכה של הדתיות הלאומית עד היום. הרב קוק הסתלק לגנזי מרומים לפני כמעט תשעים שנה. מה הוא הותיר אחריו?  בג' אלול האחרון, יום ההילולה של הרב, מצאתי את עצמי בכינוס של תנועת "לכתחילה" לתורה ישראלית ולחידוש ההלכה, דן עם אנשים יקרים ורמי-מעלה על שאלה שרבים כיום דשים בה: האם תורת הרב קוק עדיין רלוונטית לדורנו?  אלא שאני באופן אישי לא רואה בכך בכלל שאלה.  תורת הרב קוק כשאיפה מתמדת לגאולה  אני לא רואה בתורת הראי"ה תורה סדורה ודברים חתומים, אלא שאיפה, בקשה וקריאה להסתכלות אחרת על העולם, מתוך אספקלריא של שירה. אם תרצו, תורת הרב קוק כולה תפילות, והוא קיים את עצת רבינו "לעשות מהתורות תפילות" וככה נולדו הפיסקאות שהרכיבו אח"כ את תורת הרב קוק.  תורת הרב קוק היא רצון ובקשה ושאיפה ותשוקה לגאולה, גאולה של כל הממדים שבמציאות, שפירושה יציאה ממסגר וקטנות ועיוורות ועוני אל המרחב הראוי להם לפי עצמיותם האלוהית. תפילה לעולם של אמת, שהוא עולם שבו הדברים מבוררים ואחודים - אך מכיוון שהעולם בפועל מלא קרעים, שאיפה כזאת לאמת חייבת להוביל לחשיבה דינאמית ואבולוציונית וחוזה-פני-עתיד של אחדות ההפכים. זאת בתנאי שהאמת המבוקשת אינה האמת או הטובה האישית והמגזרית שלי, אלא האמת כשלעצמה שהיא האמת עבור הכול.  בנפש הרב התלכדו ההפכים. מצד אחד הוא היה אדם רגיש ואינגלנט ומבין שהסתכל בעולם שמסביבו וראה את המצב שלו ולא הבין. אצלו הסתירה העיקרית הייתה בין עולם מסורתי דתי רב-דורות וישן לבין הטיפוס החדש שעלה וצץ, החילוני החלוצי החי שבשום אופן לא יכול היה לראות בו דבר שלילי בלבד או מנותק מרוח ישראל וגם לא משהו שניתן להכיל בתוכה. כך גם לגבי הפיתוחים המדעיים והרוחניים השונים של המאה ה-19, וכו'. כל זה לא הוביל להתעלמות ולהסתגרות, אלא למבוכה, תהייה ורצון להעמיק. זאת, יחד עם התכונה השניה שבנפשו , שהיא האופטימיות, החיוביות, האמונה והתקווה, תכונות שירש כנראה מנפשו המיוחדת ושהובילו גם לאותו אופטימיזם מטפיזי קוסמי שקשה להתמודד איתו בכתביו, אך שאצל הרב קוק הם לא קביעה דוגמטית אלא חוויית חיים פנימית-מיסטית בתודעה אחרת. המבוכה ושינוי ההפכים, "הקרע בנפשו" של כל אדם וגם של הרב קוק, ביחד עם האופטימיות הפשוטה, התקווה והאמונה שאפשר לתקן ושהדבר פשוט וראוי שהרי הכול טוב וישר כל כך, הובילו לתהליך ספירלי ואין סופי של התכת מחשבות זו בזו ויצירת צירופים חדשים בכל פעם על מנת לענות עליהם, בתהליך הולך ועולה, מזדכך ומתפתח.  זאת החוויה בקריאת ה"שמונה קבצים", כתבי הרב קוק כפי שכתב אותם הוא ולא כפי שנערכו על ידי תלמידיו. כל פיסקה היא אמירה וקביעה, לא תהייה, שאלה או משא-ומתן; אבל בקריאה רצופה אפשר לראות שיש סך מסוים של שאלות שהרב קוק מנסה לענות עליהן ושהן מנסרות בנפשו, ושכל פיסקה היא תשובה לשאלות האלה מזווית אחרת. בפראפרזה על הבדיחה המפורסמת על האברבנאל, שכתב באריכות את השאלות שלו על פרשת השבוע ורק אח"כ את התשובות, כך שאדם יכול להירדם או להתייאש ולהישאר רק עם השאלות - הראי"ה כנראה מתוך החיוביות שלו והרצון לגעת בדברים הטובים והמבוררים ולא בתהומות התהו שהולידו אותם, כתב לנו רק תשובות.  זאת מבלי לסתור את הממד החזיוני הנבואי שבפסקאותיו, שלדעתי מתיישב אחד לאחד עם התיאור הזה שכן התובנה המגיעה והמיישבת אינה "רעיון" יצירתי אנושי מנותק אלא התובנה האנושית היא גילוי של אור אלוהי עם כל יצירתיותה גם יחד, "משא חזון יום יום".  זהו תיאור משוער של התהוות הכתבים, אולם הוא מתאים אחד לאחד גם לתיאור הקוסמי של הרב קוק של המציאות ולתיאור הפרסונלי שלו של עבודת האדם וחייו - התפתחות מתמדת, מתוך איחוד של ערכים שונים, כאשר כל זווית מבט היא נכונה וערכה נבחן לפי ערך האמת שבה גם אם קיימות אמיתות נוספות וזווית מבט אחרת, כאשר בעומק הכול הוא גילוי וביטוי שוטף ודינמי של האחד.  אם כן הוא, תורת הרב קוק מעולם לא נועדה להיות תורה חתומה של "כזה ראה וקדש". היא נועדה להעלות את המציאות, ולכל היותר לקרוא לנו לצאת בעקבותיו. גם אם חלק ממחשבותיו אינן נכונות, זה לא נוגע לשאלת הרלוונטיות של משנת הרב, שנמצאת בעצמה בהתפתחות מתמדת. חוסר רלוונטיות של משנת הרב תהיה אם נפסיק לשאוף לטוב או להאמין באפשרות שלו.  אולם עדיין עלינו לשאול אם הפרדיגמה והשיטה שדרכה ניסה הרב זצ"ל לפתור בעיות אלה אכן "עובדת". אם לא, ייתכן שנידרש לשכלול אותה או להחליף אותה בפרדגימה אחרת. אבל כל עוד אנחנו באותה השאיפה לענות על אותם השאלות, זהו אותו פרויקט.  קריאה לאנושות עתידנית  תורת הרב קוק לא חדלה להיות רלוונטית, כי היא מעולם לא הייתה רלוונטית, בודאי שלא בדור שלו וגם לא בדורות שאחר כך. זאת משום שהיא חותרת פני עתיד. היא מביאה ציפייה לעולם אחר, שלא התממש ושלא יכול היה להתממש בכלים הצרים של תקופתו. הרב חרל'פ התנסח פעם האופן אזוטרי שרק אחרי שבע דורות של תורת הרב קוק היא באמת תובן ותופנם במלאות. אנחנו עכשיו עומדים רק בתחילת הדור הרביעי...  בעיניי, עיקרה של תורת הרב היא בקריאה להסתכלות עליונה, כמו בשורתו המפורסמת "בן אדם עלה למעלה עלה". כך הוא ניסוח בעצמו (בציטוט לא מדויק מהזיכרון): התפתחות ועלייה של האדם, בשכלו, במוסרו וברוחו - זוהי עיקר מגמתנו. לעניות דעתי הקריאה הזאת היא המקור והתוצר של תורת האלוהות והאחדות הכוללת המיוחדת שהיא הבסיס הרעיוני לכל תורתו והקריאה המהפכנית שלו. וזה גם המקור ושל אחדות ההפכים, ומכאן להכשרה של הציונות והמודרנה ועוד ועוד. אפשר לבנות ואכן בנו ציונות דתית או אורתודוכסיה מודרנית גם ללא היסודות הללו. תורת הרב קוק בעיניי חורגת בהרבה מעבר לסכים האלה, וחורגת גם מעבר לגבול ישראל ואפילו מעבר לגבול האנושות. יש בה קריאה, ציפייה וחילול של סוג אחר של אדם, סוג אחר של תודעה ושל היות במציאות שהיא שיא של פוטנציאל אנושי שכרגע רובנו לא יכולים בכלל להבין אותו.  עלייה זו אינה קורית לאדם הפרטי לבדו. היא קורית בהיפתחות שלו אל האלוהות ואל מכלול ההוויה; ההוויה כולה מתעלה, וחלק מההתעלות של היחיד היא פתיחה אל החיבור שלו לכולה, כשם שחלק ממנה היא ההכרה הפנימית הרזית והעמוקה בהשפעה ובתרומה של המעשים שלו להתעלות של כללות ההוויה.  התפתחות זו של בן האנוש אל השיאים האפשריים לו, שבכתבי הראי"ה איננה רק קריאת כיוון אלא יש לה דוגמאות וסימנים הבאים לידי ביטוי דרך כתיבותיו, אינה אלא חזרה אל הטבע המקורי שלנו, הקיים בפשטות ובדממה, השיבה אל העצמיות ואל קרבת אלוהים שלפני ההורדה. היא גם העתיד שלנו, והיא מה שראוי לנו שכל עוד איננו בו אנחנו סובלים דיכוי והיחלשות גם אם איננו מודעים לה. הבשורה של הראי"ה היא הבשורה שחוויתי כשנפתחתי לרוחות ה"עידן החדש".  הרוח הטהורה עומדת מעל כל עם וטקס, מעל כל אירוע היסטורי ומגזר, מעל כל יכולת ביטוי ומילה, ולא מכיוון שהיא לא נוכחת - היא נוכחת ביותר ובמלוא העוצמה. הנוכחות שלה באה לידי ביטוי בתקווה, בשירה, בתפילה להתפתחות המציאות והליפרמות של כל המיצרים ולביטוי של כל הקולות ושל כל מה שהיה כבול, בהתפתחות האישית אל השירה והאור והתיקשורת ויציאה מגבולות האגו הרציונליים, בהבטה בתהליכים עולמיים ואקטואליים ממקום גבוה יותר שרואה אותם כתהליכים בשירות האור, בשיבה לטבע הדומם שהכול בו מלא שכינה ואלוקות, בקבלת כל כוחות החיים וריפוי.  היום, כשיש לנו יכולת גרעינית להשמיד את עצמנו וכשאנחנו אכן מזיקים לסביבה הגאולוגית ולעצמנו, ואילו רמת התודעה האנושית נמצאת בטיקטוק (במישור הפרט) או בטוקבקים אלימים (בפוליטיקה העולמית), אנחנו רחוקים מזה מאי פעם וזקוקים לזה מאי פעם. היום ניתן יותר מאשר בתקופת הרב להבין שחסרון התודעה הזאת בעולם איננו רק חסרון שלמות, אלא סכנה של ממש לקיומנו החברתי, ההכרתי ואף ההישרדותי.  אתגר השיח הרוחני בעולם של ממשות  אולם האם ניתן באמת להחזיק באחדות הכוללת, ברוח הטהורה, בדממה שאין בה מילה?  גם מי שמסוגל לזה בינו לבין עצמו או בעיתות חסד, קשה מאוד לנהל מתוך תודעה זו שיח תקשורתי במישור החברתי - וכן במישור ההלכתי. אלו קשורים לתודעת הנפרדות. ואולי לכן בין היתר לדעתי המפעל של הרב קוק לא הביא כ"כ להתחדשות הלכתית.  גם תלמידי הרב קוק הלומדים את תורתו נוטים לחקור אותה, לנתח אותה, או לנסות ליישם אותה למעשה או לחנך עליה דרך הכלים והשפה הישנים. נדיר שהם נמצאים באותה ההסתכלות העליונה. אנחנו נותנים לאותיות, למילים ולמחשבות הקצובות לבלוע אותנו, וממשיכים לחשוב ולחיות את חיינו מתוך תודעה רציונלית סגורה, וחווים את עצמנו ואת המציאות כ"גרגירים מפורדים".  כך גם לגבי תרבות העידן החדש; ככל שאני מתמיד בה אני נוכח לדעת שקשה ואולי בלתי אפשרי לחיות שמה בפועל. בפועל, היומיום הוא היומיום והוא דורש את שלו. כל רעיון גדול וכל הגות רוח גדולה נמדדים בסופו של דבר באדם שהם יוצרים ומאפשרים, ביכולת לחיות אותם בגוף. התובנות האלה, הטהורות הניו-אייגי'ות, לא יכולות לבוא לידי ביטוי חברתי ומעשי או דתי וטקסי מושכל, מתמשך ומאורגן, לפחות לא בעולם שלנו (ואולי גם לא בכלל). בהיעדר מסורת, הן אינן יוצרות שיחה אינטר-טקסטואלית מתמשכת אלא אמירות העומדות בהווה בלבד, ומכאן נטולות הקשר ושטחיות. בגינוי של חוש הביקורת, ובדחייה בפועל של המתודה המדעית ושל חשיבה חברתית רציונלית, אנחנו נותרים בשטחיות או לחלופין מפתחים תיאוריות קונספירציה שאין להן שחר או מדברים בעד שלום וחופש שאינם אלא אנרכיה ועירום. בהדגשה מובלטת של ה"אני" ושל האימננטי על חשבון החוק והטרנסצנדנטי, על חשבון הפער כלומר על חשבון הזולת והמציאות הרציונלית וההקשר, אנחנו נופלים לנרקסיזם שנדמה לו שהוא המפותח רגשית. גם תורת הרב קוק (לפחות בשטחיותה) נופלת במקומות דומים גם אם בעוצמה שונה. חוסר הנכונות להכיר במציאות הנפרדת, ברע, בקיומו של רע ממשי היסטורי או יומיומי שאי אפשר מיד לבטלו כחלק מהטוב, ב"אני" ובזולת שאיננו רק חלקים מהאחדות הכוללת אלא "אחרות" ממשית, בטרנסצנדציה האלוהית ובאופיו העצמאי של ה' שלא תמיד מסתדר לנו עם התבניות, באווירה ובאמירה השונה של התורה והמסורת שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רוחו זו של הרב קוק, היא חלק מהסיבה שלאנשים היום קשה עם תורתו.  שפת המסורת כמפתח  אם נודה על האמת, התורה איננה אך ורק האחדות הכוללת. היא מעבר לכך, היא תורת ההתגלות. היא מצליחה לחבר שמים וארץ, אידאות ורעיונות גבוהים עם מעשים פרקטיים ויומיומיים, בכל מישורי החיים. זה מה שהדת והמסורת נתנו לי שלא יכול היה לתת הניו-אייג'. בסופו של דבר, בכל הרוח הגבוהה והחיבור למכלול ההוויה והתקווה עבור מכלול האנושות, לא ידעתי מה לעשות בבוקר. התורה נותנת לנו מצוות מעשיות וכלים ממשיים לחבר את הרוח והחומר, ולהביא לכאן את הנוכחות האלוהית. כמו כן, היא מדגישה את הפן המסורתי של השיח הבין-דורי ואת הממד האתי החברתי והבין-אישי, שהם ממדים של תיקשורת והקשר. רק בתוך מסגרת שכזאת, טקסטואלית, יכולה לצמוח חכמה ומילים שמפריחות את הרוח ולא מותירות אותה באילמות הראשונית.  יש מי שיראה בכך ירידה או התפשרות, "סיפור" על א-ל פרסונלי ועל יחסים פולחניים בין-אישיים שנועד להתאים את האמת הפנתאיסטית המוחלטת לכלי יכולותינו האנושיים. "אי אפשר" לחיות ללא מסורת, "אי אפשר" לחיות ללא יחסים, אולם זוהי אינה האמת המוחלטת האונטולוגית או המוסרית, ואילו היה אפשר היינו עושים.  תפיסה כזאת נובעת מתוך שילוב של קריאה שטחית של התורה כתורה אנושית, יחד עם האפיסטמולוגיה הרווחת היום במזרח ובמערב, ששונה מההשקפה העברית. לפי אפיסטמולוגיות אלו, ההכרה והשפה הן חציצה והלבשה על העולם שמאפשרות לאדם לגשת אליו אבל גם מנתקות אותו ממנו. במזרח, צורה ו שֵם הם צעיף האשליה, ולמעשה המציאות כולה היא מכלול אחד של תודעה חסרת מושאים. במערב, העולם הוא עצם פיזי הקיים בשניות לתודעה, שהתודעה מנסה לפענח ולרשום אותו אבל היא מחומר אחר לגמרי ממנו. ואילו בהשקפה העברית, המילים והאותיות הם כוח וחיים ממש והם מחוללות ובוראות עולמות. מילות התורה, לפי זה, אינן סיפורים שמכסים על האלוהות אלא הם ההתגלות והנתינה של אלוהים את עצמו ממש.  בהשקפה המיסטית הלא-יהודית, האלוהות היא כלליות גמורה והפשטה מוחלטת, ים האינסוף - האחד האפלטוני. אולם קיים מה שהוא מעבר לאינסופיות הזאת, שהוא מקור החיים, מקור האמת, העצמוּת האלוהית, שאיננה הפשטה כי אם קיום. היכולת של התורה להתבטא גם בעולם החומר וגם בעולם הרוח ולאחד ביניהם, נובעת מכך שהמקור שלה הוא מקור האמת, הכוללת את כל מה שאכן הוא מציאות.  התפיסה האחדותית המיסטית המזרחית והאפלטונית נובעת מתודעה של רוח המנותקת מחומר. האחדות המוחלטת היא ההקצנה הטוטלית שלה. בעוד שבפועל במציאות דברים אינם עובדים ככה, והמושגים האלה אינם מתארים נכונה את המציאות או את החוויה האנושית. היא גשטאלט שבו החומר נתון תמיד בצורה ואין צורה בלי חומר. היחסי והמוחלט, הנעלם והגלוי תמיד באים לידי ביטוי זה בתוך זה.  מעבר לתפיסה האחדותית  וכאן לעניות דעתי שינוי הפרדגימה הנדרשת.  לא ניתן לחיות או למצוא את אחדות ההפכים או את גאולת העולם מתוך תודעת אחדות בלבד. הסוד נתון לעניות דעתי בתודעה פרדוקסלית, בהכרה המאחדת את האחדות והנפרדות, במקום שרואה ביחד את הרפואה והכאב ושבו עץ החיים ועץ הדעת צומחים מאותו השורש.  באחת מאיגרותיו מתאר הרב קוק את תודעת האחדות כמה שהיינו קוראים לו היום אולי "גל": כל פרטי הקיום עדיין נמצאים במקומם, אבל הם אינם ישים נפרדים זה מזה אלא ביטויים של אותו הרצף. תודעת הנפרדות לעומת זאת היא כשכל יש קיים קודם כל בפני עצמו ורק נמצא באינרקציה ומפעיל כוח על אחרים, כלומר תודעת חלקיק. והנה התודעות האלה אשר מוציאות זו את זו ואשר אינן יכולות לשכון בקנה אחד מקיימות ביניהם אחדות פרדוקסלית. כל תופעה היא גל וחלקיק לחלוטין, במישור הקוונטי היא שניהם גם יחד. האינסוף חסר הצורה באה לידי ביטוי בכל צורה, והצורה היא בעצמה האינסוף שהוא הצורה, וגם איננה.  התורה נמצאת בבין-לבין, במרחב שבין אלוהים לאדם, שהוא מרחב שפתי ומרחב של תיקשורת. ממילא האמירות שלה הן יחסיות ולא מוחלטות. יש מי שיראה במרחב התיקשורת הזה זיוף או ירידה, "סיפור" ותו לא. יש מי שיראה דווקא בו את יכולת ההבאה לידי ביטוי של החיים ואת המרחב הרזי והדומם של "שכינה ביניהם".  בהקשר שלנו, החלקיות של החיים, חוסר הידיעה, האפשרות שקיים רוע שאיננו יכולים לפרש או להכיל, הקטנות והיכולת לראות את האחר, האנושיות ברכותה, אינן דבר שונה או דחוי בפני הרוח הגדולה והאור ושאיפות התיקון. הם שנים הבאים כאחד.  תודעה שמאנית ותודעה רזית הן כאלה. הדברים הם הדברים עצמם, והם גם רמז הנמשך עד לאופק בלתי נראה של משהו חי ועמוק ודרמטי שהוא מעבר להם. בקצהם הם מגיעים אל לב ההוויה. אבל הם אינם מתנתקים מהקונקרטי והנתון לחושים. לא כל שכן שאינם מתנתקים מהכאב, שהוא המקור של התפילה, מכיוון שהמטרה שלהם היא לעבוד ולתקן.  ייתכן שבלימוד המדוקדק של תורת הסוד ושל מערכת העולם שבה והתפיסה שהיא מכוננת, בלימוד של המקרא מתוך תודעת "עץ חיים" של התבוננות ובלימוד של מקורות ההלכה בצורה חדשה שיש לחפש אחריה, ביחד עם שמירה על לב פתוח ועל ראש רואה וחושב ועל רוח שואפת, תימצא הדרך.  מילה לסיום אולי בכך נפתח פתח למחשבות חדשות. ואולי עוד נצטרך לחקור ולחפש.  כך או אחרת, נמשיך לפעום עם ליבו של הראי"ה ועם לב כל צדיקי הדורות, ונבקש גאולה, תיקון, היחלצות מהמיצר ויציאה לחיים אלוהיים אנושיים ראויים, ונעשה כל מה שביכולתנו בשביל זה.  עלו למעלה, עלו!  אנחנו עולים  ג אלול תשפ"ד

א. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'לך, אמור לו לבצלאל, עשֵׂה לי משכן, ארון וכלים' - הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים! אמר לו: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת? (ברכות נה, א) מדרשי שמות תמיד אומרים בארוני. מילה נלקחת מתוך צלילי השם ומתארת את מה שחז"ל רוצים להגיד על הדמות, אבל אותה מילה נראית כמו דרך כ"כ משונה ואקראית לומר את אותו דבר שהם מנסים להגיד, שאנו מקבלים תחושה חריפה של אילוץ. מה פירוש "בצל אל"? למה דווקא הצל מתאר את תפיסתו הישירה של בצלאל את דבר ה'? ועוד שאלה זועקת: איך ייתכן שבצלאל, שלא ראה את החזון, אכן הבין טוב יותר מרבם של כל הנביאים? ובעצם, אם משה ראה את החזון, למה הוא לא בנה את המשכן בעצמו? ומדוע משה שינה מדבר ה' המקורי? ומה פירוש השאלה אם לבנות משכן תחילה או כלים תחילה? האם טמונה פה מחלוקת עקרונית, מעבר ל"ממתק" הטכני הפיקנטי? בצלאל מייצג את הדגם התורני של אמן ואיש יוצר, והא ראיה שמכוני האומנות הנחשבים ביותר שאלו אליהם את שמו. משה הוא איש התורה, כלומר איש ההגות, איש החוק. תפקידם של אנשים כאלה באנושות הוא להנחית את האמת אל בני העם, ללמד אותם את הנכון והישר, ולהנחות את דרכי חייהם בהתאם לתפיסותיה העליונות של רוח האומה. אולם אומה זקוקה ליותר מזה. היא זקוקה לא רק לדעת את מושכלות אמיתהּ, לא רק לקבל ציווי ולקיים באופן קר, אלא להזדהוּת אינטימית, לחיים משותפים עם כל אותם תכנים, להכלה שלהם בלב ובאורח-החיים, לאהדה ואהבה כלפיהם עד כדי ראיית העולם כולו על ידם ומתוכם. זהו תפקידם של האמנים, אנשי הבידור ואנשי הרוח, שמדברים את אמיתות הרוח בשפת הדמיון ובשפת הלב. בעם ישראל, הרוח הפנימית היא רוח אלוקים חיים, ואנשי החוק הם אנשי התורה, המורים והמחוקקים. רבם של כל אלו הוא משה רבינו, המוסר הנאמן של דבר ה'. אולם בצלאל הוא בונה המשכן, בונה האינטימיות, יוצר המגע. התודעה של בעלי החוק מגיעה מקדמת-המוח. מהמקום בו דברים בהירים ומבוררים. לא תתכן אצלם שניות: הם אומרים את אשר הם מתכוונים לו. קידמתיות זו חיונית לשם הוראת חוק, לצורך בחירה חופשית אחראית. מעבר לכך: כל התודעה שלהם, כל התקפיד שלהם היא תפקיד של גילוי, של ליבון השמלה, של אור. המוארות הזאת חיונית בחיי הלאום והפרט כדי ליצור את הסדר והשליטה בחיים המודעים. אולם היא איננה מסוגלת לחדור לעומק. מה שלא מגיע מהלא-מודע ומדבר בשפת הלא-מודע אינו חודר אל הלא-מודע, וקביעות מודעות חולפות כשם שהן באות. למעשה הלא-מודע הוא השיתין או היסודות העמוקים עד אינסוף, מאוכלסים במפלצות ונופי-טבע משונים, עליהם כל הבניין הדל של חיינו המודעים עומד. החיים האמיתיים שלנו מתרחשים שם, והדברים הקובעים, מטילי-הגורלות משם הם נובעים. האמן מגיע מן הצל. הוא עצמו לא יודע למה הוא כותב את מה שהוא כותב. הוא נותן לקולות פנימיים בתוכו, שהוא עצמו אינו יכול לכנות בשם, גם לא בהכרח בזמן הכתיבה, לומר את שלהם ולבוא אל הקנבס. זו הסיבה שפרשנותו של היוצר ליצירתו אינה נחשבת ברת-סמכה יותר מכל פרשנות אחרת. היצירה מגיעה מעולמות סמויים מן העין, עולמות שבמהותם הם עמומים ומרובי-משמעויות. ובגלל שהם מגיעים משם, הם גם מסוגלים לתקשר עם מקומות סמויים מן העין אצל הנמען. זהו "בצל אל". למשה רבינו הייתה את הידיעה, אבל לבצלאל האמן הייתה את האינטואציה, ידיעה עמוקה יותר שאיננה ידיעה. איש הדמיון והרחשים ידע באחורי-מוחו גילוי אלוקי שגם משה רבינו פספס. המהלך הטבעי של אנשי השכל והחוק הוא מלמעלה למטה, מן העקרון אל דרכי הביטוי וההגשמה. העיקרון עומד אצלם כשלעצמו, מובחן, והשאלה היחידה היא איך להסביר או להעביר אותו. לא כן אנשי הצל. עבורם הלבושים, המסכים והדימויים הם העיסוק המרכזי, והעקרון המכונן נמצא בתוך כל זה, מבלי שכלל נוגעים בו. המטרה איננה להעביר יסוד שנמצא בשלמות בראש המוען, אלא לגשש סביב סביב לנקודה בלי לחדור פנימה, כדי לקלוט אולי איזה שמץ ממנה. הם עצמם לא יודעים מהי הנקודה, או שיודעים אבל לא מסוגלים להבין. הלבושים, התיאורים, המשלים המסיתים, הרמיזות, הפרדוקסים, החידות, שהם זירת-העיסוק הבלעדית, באיזשהו אופן מוזר מוסרים בתוכם את הגרעין, מבלי לדבר עליו או לראות אותו בעֵין. סוגי הגרעין שהם עוסקים בו הם כאלה שלא יכולים להימסר אחרת, מפני שהם בטבעם עמומים, מטושטשים ודמיוניים, בחינות של רוח הגבוהות מן ההגיון. השפה של האומנות היא שפת הדימוי והחושים, החזות, החיים בזמן. לכאורה הכלי הכי הפכי עבור מה שהוא אפילו על-הגיוני, אבל דווקא משום כך הוא ההולם. ככל שהאור חמקמק יותר הוא צריך כלים יותר ויותר רחוקים על מנת שיוכל להתגלות. שפת המציאות היא תרגום מהימן לעירום הזה, בעוד שהשכל והדיבור מחטיאים. גם באגדתות ובדרושי החסידות, דווקא שפת המשל והסיפור אוצרת בתוכה תכנים עמוקים מכל מבטא מילולי וברור. אנשי התורה מתבטאים בדיברות ומצוות, אולם אנשי הדימוי חייבים לבנות משכן מצורות ממשיות. זו הייתה חוסר-ההבנה של משה. הוא שמע מהקב"ה את מלאכת המשכן ולתומו חשב שהארון צריך להיות ראשון. הוא הרי החשוב ביותר, לא-כן? אני מאמין שהוא לא שינה במודע ממה שנמסר לו, אלא שמתוך להיטותו לא שם לב לדיוק. בצלאל לעומתו הזדעזע מהרעיון של ארון-האלוהים העומד לבדו, ללא שום מכסה ומגן. כמוהו כמו לקחת את האמת הכי כמוסה ולפשוט אותה בשוק. בצלאל הבין שבדברים הללו, הסדר הוא מן החצר והקלעים והיריעות והחוטים המחפים פנימה אל המהות. והנה, בצלאל הוא "בן אורי בן חור", בנם של האור והלובן. הצל המסתיר אינו אלא אור גדול בשורשו, שבגלל מרחקו מאתנו איננו מסוגלם לחזות בו והוא נראה כחושך. ב. לפי תיאור התורה העבודה של בצלאל היא לא-יצירתית בעליל. "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", מדגיש הקב"ה שוב ושוב. העבודה של בצלאל היא לא חידוש ולא גילוי, אלא חיקוי. איך אפשר לקרוא לה אומנות? אולם חיקוי של מה הוא זה? חיקוי של חיזיון אשר ניתן בנבואה. אני חושב שבפיסול ובאומנויות הפלסטיות, שבהם הדיון במשכן, באמת העבודה מתחילה מתוך ציור פנימי ברור ועוברת להגשים אותה אחת לאחת בפועל. גם במוזיקה המלחין שומע את המלודיה בראשו, ובפרוזה הוא רואה את העלילה. עתה העבודה היא "לפסל" אותה ולעצב בדייקנות את הפרטים. לא כל אומנות היא כזאת; בדרך כלל מתחילים מכלום וממצאים מהראש. אבל ביצירות האמיתיות, הנצחיות, אלא שאומרות משהו, המנוע הראשוני ניתן במתנה. אדם לא יכול ליצור נצח מהרהורי ליבו. ביצירות בהן אמת גדולה מפעמת, מקורה של האמת הגדולה הזאת הוא במציאות האובייקטיבית, שהאמן רק הרגיש; היא איננה פרי המצאה או בדיון. ג. אולם המדרש משלים לבצלאל את הצד היצירתי-מקורי: אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא: וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם: ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב: בדעתו תהומות נבקעו. (ילקוט שמעוני כי תשא רמז שפט) קשה לחשוב על ביטוי מדהים וקיצוני יותר לאומנות כחידוש ויצירה יש מאין. החלום הרטוב של כל אמן הפוסטמודרני, שמֵעשה את השפה, ה"דיסק הקשיח" של הממשות והתודעה, ושובר אותה כדי להביא אותם למקום חדש וגבוה יותר. העולם נברא ע"י אותיות, אבל הגישה אל האותיות האלה פתוחה גם בפנינו, הנבראים בצלם; אנחנו מסוגלים לקחת חומר-הגלם הזה של הישנו, ולהרכיב אותו מחדש, לעשות בו שימוש מקורי ומפתיע. המדרש הזה מנגיד ומשלים את התמונה הטכנוקרטית על אומנותו של בצלאל. השאלה ברובד הפשט נשאלת: מדוע היה צריך יכולת כזאת, אם ההנחיות לבניית המשכן ניתנו במדויק? אולי זאת הייתה רק טכניקה לביצוע של הבנייה. אבל לא הפשט אלא המסר עבור האמן בן דורנו הוא עיסוקנו במאמר הזה, והתודעה פה ברורה: חופש ויכולוּת קיצונית מבפנים, שחייבות להיות מגובות בדיוק טכני מקצועני. נשים לב כי בצלאל לא ברא שמים חדשים וארץ חדשה בניב שפתו-שלו, הוא לא היה כאלוהים. האותיות ניתנו ע"י הבורא; בצלאל ידע לצרף אותם. למצוא חיבורים חדשים, זוויות חדשות, מפגשים לא-צפויות בתוך חומר-הגלם הראשוני הניתן. האדם לא יכול להמציא את היש, כי הוא עצמו חלק מהיש, וכל שיוכל לשאר הוא חלק מהמכלל הקיים. אבל פעולת הצירוף והחיבור, איחוד הצדדים נפרדים של אותו "חומר ניתן", היא למעשה כן גילוי פנים חדשות שמעולם לא היו. בכך האמן מצטרף למעשה הבריאה, וערכה של פעולתו לא נופל מזה של הבריאה הראשונית. גם הקב"ה, מיום שברא את העולם, מזווג בזיווגים. החופש, כאידאה, גבוה מן האמת. החופש הוא סלע ההוויה הראשוני האמיתי. האמת היא "כך", נוקשה וסטטית, מבנה בסיסי שעל פיו המציאות מסודרת. אבל הא"ס יתברך הוא אינסופי והעולם נברא מתוך האין בחֵירות מוחלטת ואינו יותר מאופציה אחת בין אינסופים. החיות קודמת לקיום המוחשי. ערכי הרוח הגדולים, אמת, אהבה, אומץ, אין ערכם נמדד בדבר-מה הקיים בפועל אלא במטען הרוטט והחי, שסוג הקיום שהוא קיים בו שונה וחי יותר מן הממש של אבן או אילן. הוא קיים בהווה-נצחי. זהו החופש הקודם לכל. וגם רוח האדם, בנקודה הכי איתנה, אינה מוגבלת ע"י דבר. מעבר לנבואה, למקום בו אדם שומע את דבר ה', נמצאת המשיחות, בו האדם והאל אחודים ביצירה וחופש ללא גבול. ג. אנחנו קוראים לה "תורה" מלשון הוראה ושוכחים שהספר הזה שהשי"ת כתב הוא, בסופו של דבר, סיפור. סיפור כרונולוגי עקבי של עלילה רבת-אנפין, שהצווים רק משובצים בו בתוך הרצף העלילתי. "לא הייתה התורה צריכה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם, ומה טעם פתח בבראשית, מפני כוח מעשיו הגיד לעמו". אם נאמץ פרשנות מרחיבה מאוד של דברי ר' יצחק, הרי שהתורה לא פותחת במצווה הראשונה כי היא לא רק ספר מצוות, אלא נועדה להנחיל תודעה היסטורית של הקשרו של הלאום וקשרו לארצו. אדם שהפנים את התורה וקלט את המסר שלה חי מתוך התפעמות של עבר מפואר, מסועף במשברים, משקעים ושיאים, וקשר חי, נושם, בועט, בין עם-ישראל לאלוקיו. אנחנו נכנסים בעת כתיבת מאמר זה לפרשיות יציאת מצרים, והקב"ה מדגיש שם חזור והדגש עד כמה חיוני לו הזכרון. לי כקורא אובייקטיבי ברור שלא מדובר בידיעה או באיזה מטבע בקופת הצדקה של התודעה, אלא בזיכרון חי שמקיף את כל החיים התרבותיים ומעצב את התפיסה והתודעה. אצל חז"ל, לצד העולם ההלכתי היה עולם עשיר של סיפורים ואגדות, נעים מסיפורי-צדיקים ומשלים חביבים עד לגבול המיתולוגיה. אצל בעלי הזוהר עולם הסמלים והבחינות הדיף ריח חזק של מיתוס ודמיון. מה נשאר לנו מזה? ארבע טורים של שולחן ערוך, נבירה אינסופית בערימות הש"ס, מערכת לוריינית מהודקת עד תום, ומלבד זה הסיפורים הפכו לדוגְמות ואמירות. או לסיפורי ילדים. יש לנו "מחשבת ישראל", אבל היא בדיוק זאת, מחשבה, נובעת מקידמת המוח. האמת שהנביא חזה תופעה זו לחיוב: "לא יאמרו חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים אלא חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ צפון ומהארצות אשר פוזרו שם". שיבת ציון היא הסיפור שלנו, ואצל רבים היא אכן סיפור מכונן. אבל מה יש בו בסיפור הזה? סיפור בסגנון מודרניסטי-ריאליסטי, חסר מעוף של פנטזיה, כשם שהציונות עצמה הייתה, נטולת נס וליחה. גם הספרות היפה הישראלית מתאפיינת בריאליזם רחב, והא ראיה שנכתבים מעט מאוד ספרי פנטזיה ומדע בדיוני בארץ. ככל שנקודה היא פנימית יותר, היא צריכה כלים רחוקים יותר; ככל שמתרחקים מן הממשות והמציאות יכולים לבטא עולמות פנימיים עמוקים וסמויים יותר. ללא מיתוסים, חיינו מנוונים. אני רוצה להקדים ולומר שאין מבחינה זו הבדל עקרוני בין סיפורים שקרו ולא קרו ובין אדם המאמין במיתוס לאדם שלא מאמין בו. מה שמשנה הוא ההשפעה של הסיפור על התודעה, וההשפעה תלויה באימוץ ובקבלה ולא באימות על ציר המציאות. אין ביכולתנו לכתוב מיתוסים מכוננים, שישאו תרבות שלמה, אבל ביכולת כל מי שמרגיש את עצמו קשור לבחינתו של בצלאל וששייך לעולם הקודש לתרום את חלקו ולהרים את השכינה מעפרה. להחזיר לחיים הדתיים ולחיים שלנו בכלל את הלוֹח, את הפלא, את החלומות הפרועים. להחזיר לדת את השכל האחורי ואת עולם הצללים שלה. להעז ליצור.

למרבה הוקרתי, המלחמה בעזה לא גבתה ממני מחירים אישיים כבדים. לא גוייסתי, עקב סיבות פרופיל, ואיש ממכריי ממעגל ראשון לא מת במתקפה או בקרב. אולם כמו כל ישראלי ואולי כמעט כמו כל אדם חושב ורגיש שמודע למלחמה הזאת, היא שברה את עולמי. אני אדם רוחני עם שאיפות אוטופיות ואמונה בייתכנות של עולם של שלום, אהבה ואור. לא רק ממקום ליברלי חילוני אלא כאמונה רוחנית חובקת-כול. עד למלחמה ראיתי בדברים האלה שאיפות ברות-יישום, ואדרבה האמנתי שאנחנו בדרך לשם ושהאתגר הגדול הוא שילוב של ה"ישן" (במיוחד הדת היהודית) בתוך ה"חדש". המלחמה שמה קץ לאמונה התמימה שלי, והכניסה אותי יחד עם האמונות והדיבורים האלה להתכנסות. איך אפשר להאמין באפשרות של שלום ואהבה כשמולך עומד אויב שנשבע אמונים להשמיד אותך? כשהברירות הם או להרוג או להיהרג, במלחמה ממשית ואכזרית ביותר? היה ברור לי שאין לדיבורים האלה מקום, ושאולי לאמונות האלה כבר אין מקום, ונכנסתי להתכנסות. קולות שונים עולים כעת בעורף, ובעצם מאז תחילת המלחמה הרעש הפנימי פה לא שקט. חיילים נלחמים בחזית ועושים את תפקידם, אולם כאן בעורף יש לנו הפריבילגיה לשאול ולחשוב מה נכון ומה לא, ואנחנו מנצלים אותה למלחמת השתלחויות ומילים קשות שהתקשורת הרשמית והחברתית מלאה מהם מאז שהתחלנו. ולמעשה עוד לפני, כזכור היטב: המלחמה לא הביאה לאחדות אלא להמשך ושחזור של אותם המחנות ואותן הדעות וביתר שאת וחרון. הקולות ידועים ואין לי עניין לנתח אותם, רק להעיר שבדרך כלל בהתאם לחוקי "תיבת התהודה" של הרשת כל אחד שומע את הצד שהוא ברגיל משתייך אליו ולא כ"כ מכיר את הצד השני, ורואה בו "אחרים". יש מי שחושב שהמלחמה הזאת היא מלחמת אין-ברירה צודקת ושעלינו לעשות הכול כדי להשמיד את חמאס, ושהאוכלוסייה האזרחית בעזה פתוכה בתוך החמאס ויש להתייחס אליהם מתוך הבחנה מינימלית. קיצוני מזה ימינה, יש מי שסבור שעלינו להשמיד את העזתים לכתחילה, ששש עליי קרב מתוך מניעים לאומניים או משיחיים. משמאל יש מי שחושב שהדבר הכי חשוב הוא החטופים ושרק עסקה תחזיר אותם. שמאלה מזה יש מי שטוען שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, ואפילו רצח עם, שהמלחמה הזאת היא לא צודקת לכתחילה ושהממשלה היא טירנית ומרושעת. ויש את החרדים, שעיקר מעייניהם הוא להימנע מגיוס. אני משתדל להאזין ולשמוע את כל הקולות, להשעות שיפוט עד כמה שניתן, עד שאבחין את דעתי. אומר בשלב הזה שיש משהו מתעתע בעצם הניסיון לגבש דעה ולהשמיע אותה, כאילו שבזה תלוי הדבר. בעוד שלמעשה ההחלטות מגיעות אך ורק ממקבלי ההחלטות, בדרגים הביטחוניים והמדיניים. דעת הקהל היא אכן שיקול עבורם, אבל לא שיקול יחידי או מכריע, ובסופו של דבר גוברים שיקולים ריאליים כפי ראות עיניהם. כמו כן ברור לי שאנחנו כאזרחים חשופים רק לכמות מזערית מהמידע – ומהמידע שבאמת משנה – וטוב שכך מסיבות מודיעין, ולכן לא יכולים לגבש דעה אובייקטיבית. השיח הציבורי הוא בעיקר רגשי. אנשים מנופפים בתפיסות עולם ובאידיאולוגיות שהכריעו עליהם מראש, לפי המעיים. התחושה הכל-כך הרת גורל, כאילו אני חייב להכריע את דעתי וגם לשכנע בה ולהוכיח על פניו את מי שטועה וכו', היא אשלייה שרק מוסיפה לקרע ולרעש. יש מי שיאמר שבמדינה דמוקטרית זה המעט שאנחנו כאזרחים מסוגלים לעשות. להצביע, להפגין ולדבר. האמנם? האם אותן האנרגיות לא יכולות להיות מנותבת לעשיית טוב ולהרביית טוב, בלי קשר הכרחי לדעה? האם לא עדיף אפילו במידה מסוימת לשמור אותן להטבת החיים הפרטיים, כדי שיהיה לי כפרט הכוח להישאר אדם מתפקד וחיובי שמחזיק את החיוביות והחוסן בחברה ולא להיסחף למעגל של שליליות? למרות האמור, חשוב להדגיש שאנחנו נמצאים בסכנה מוחשית. הסכנה הפיזית ברורה ונצרכת הכחשה כדי להתעלם ממנה: העולם האסלמיסטי, חרט על דגלו את השמדתה של ישראל, והראה באופן ברור את רצינותו ונכונותו לממש זאת. במקביל, מבפנים אנחנו סובלים מחוסר לכידות וחוסן, מביקורות מחלחלות "מבפנים" מצד מתנגדי הממשלה הנוכחי, מעזיבה מסיבית את הארץ, ומן הצד החרדי באוכלוסייה הולכת וגדלה שלא רואה בעצמה חלק ולא מוכנה לקחת אחריות על השמירה על החברה כאן, מבחינה בטחונית וכלכלית, ואף מחרפת נפשה להימנע מכך. ומבחוץ, דעת העולם נוטה נגדנו בממדים מבהילים, דבר שמשפיע על החלטות של מנהיגים. במקביל, התחזקות מפלגת השלטון בחסות המלחמה ועוד לפניה מעמידה את הדמוקרטיה הישראלית בפני היחלשות, יחד עם עלייה של הממדים המתלהטים והאלימים של הימין הנצי ואף מעשי אלימות תדירים נגד האוכלוסייה הערבית. המדיה המודרנית ותרבות הדיבור שלנו אינן לטובתנו. אפשר גם להגיד דברים טובים: העובדה שעוד לא פרצה מלחמת אחים אלימה של ממש היא לא דבר מובן מאליו, בהשוואה למצבים דומים במדינות אחרות במערב. עם זאת, תחושת השחיקה של העם היושב בציון, תחושת ההתפרקות והעייפות מנשיאת משא המלחמה (ולפניה הרפורמה, הקורונה וכו'), והטראומות המצטברות אצל כל מי שנפגע, היא ברורה. הדברים האלה אינם תיאורטיים: התפרקות המדינה פירושה מוות אלים. ולא רק של היושבים בציון אלא גם של יהודי התפוצות. על פי דרך הטבע, אם נריץ את התסריט קדימה מהנקודה שהוא נמצא בה עכשיו, העתיד אינו מבשר טובות. אולם מבחינה רוחנית ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר, התפרקות שמבשרת שינוי. אני לא מעז עדיין להעלות על בדל הכתיבה את הרעיון שנצא מזה מחושך לאור, למצב מאיר ושלם שלא יכולנו אפילו לדמיין וכו'. בפועל תהליכים כאלה עובדים אחרת, ומה שצומח מתוך האפלה הוא יותר בוסרי, בשרני ואמיתי, ולא צפוי, מזה. ייתכן שאת חלום העולם-שכולו-אור שהיה לי לפני המלחמה צריך להמיר בחלום אחר, של לידה מחדש מתוך התפרקות ומוות, של חור שחור בהבנה ובקוסמוס שמחולל תמורה עמוקה הרבה יותר. קל מאוד לצייר תמונה של מלחמת בני אור ובני חושך. לטעון שהחמאס והעזתים ואולי האסלאם בכלל הוא דת מוות, פרעי אדם, שהמלחמה שלנו נגדם היא מלחמה קיומית שאין מוצדקת ממנה, ושבתוך כך המדינה וצה"ל עושים כל ניסיון להילחם בצורה הטהורה והמוסרית ביותר, שעם זאת כל העולם נגדנו, בגלל אנטישמיות ובגלל תעמולת שקר. אני לא יכול להפריך את תמונת העולם הזאת. אולם העובדה שכל כך הרבה ברחבי העולם וגם מקרב חבריי משוכנעים שישראל אכן מבצעת פשעי מלחמה נוראיים ושהמלחמה היא אכן מיותלהרת, גורמת לי שוב ושוב להרהר. האם זוהי האוטו-אנטישמיות המופנמת שלי שמדברת, שמחפשת תמיד למצוא פגם דווקא בעם ישראל? האם תמימות בצריכת התכנים מהתקשורת, שבה שולטות ידיים רבות שנגועות בשקר? האם התמימות של לפני המלחמה, שרוצה לראות באדם אדם באשר הוא אדם ובחברות כפועלות משיקולים של צורך ואינטרס, בניגוד לטענות האידיאולוגיות המוצהרות שהתעוררנו אליהן אחרי השביעי באוקטובר? ואולי להפך, זוהי דווקא רגישות יתרה שניטעה בי? אולם גם היא, האם אין היא תמימות ותו לא בעולם שבו מלחמות הן הכרח וגם ציוניות וריאליזם מקיאבלי הוא הכרח וזה או להרוג או להיהרג? האם ייתכן שיש כאן סוד, תמונה מורכבת יותר? * כדי לפתוח את הדיון מכאן, אני רוצה להציף את מושג האחדות. אחדות ההוויה היא מושג עמוק יותר מה"שלום" הליברלי של השמאל החילוני. זוהי תובנה רוחנית של ממש, הטוענת שכולנו קשורים זה בזה. אנשי רוח רבים מדברים על תודעת האחדות בתור השלב הבא של החברה האנושית, השלב שאליו אנחנו צריכים להתעלות כדי להמשיך לשרוד ולהתפתח כמין. אין היא אומרת אוניברסליזם חד-גוני או ריכוזי, אלא הכרה עמוקה בהיותנו חלק מאורגניזם אחד ובתלות ההדדית המתנה את קיומנו וממילא דאגה לאחר כשם שאני דואג לעצמי. האחדות ניתנת לחוויה ישירה ברמת הלב, ואפשר גם להביא טיעונים מדעיים ולוגיים רבים לטענה שכל ישות ביקום אינה עומדת בפני עצמה אלא משפיעה ומושפעת באופן מהותי. אני לא רוצה לעסוק בזה עכשיו, אלא להניח את האחדות כתפיסת עולם בבסיס של השיח, ולחשוב איך היא משפיעה על הנושאים שאנחנו דנים בהם. תודעת האחדות קובעת שעם כל הטענות הקיומיות ועם כל הטענות של הצדק, אין הבדל מהותי ביני לבין ילד בעזה, והמוות שלו פוגע בי לפחות במידה דומה למוות שלי-עצמי. אני חייב להגן על קיומי. ובמקביל, במישור עמוק יותר, להרוג פוגע בי עצמי כמעט כמו להיהרג. טענות של "אשמה" גם הן משתנות פה. ייתכן אמנם שחמאס ועזה הביאו את זה על עצמם, בכל מידה של צדק. אכן הסיפור הזה לא התחיל ב-2023, אלא הולך אחורה להרבה סיפורים ביחסים שבין שני העמים. ותמונות-העולם הנפרדות אך המתנגשות שלהם. אפשר לגלגל את הכדור אחורה ל-1947 ואף לפני כן, לשקול איפה אנחנו היינו לא בסדר ואיפה הם... ייתכן שפסק-הדין עדיין יצא לרעת הערבים, לחלופין ייתכן שנקבל תמונה מורכבת ונבין את המניעים למתקפה בצורה אחרת. האם זה הדיון שאנחנו רוצים לקיים? בתודעת אחדות, עד כמה שהדבר קשה להגיד, "צריך שניים לטנגו": תגובה של צד אחד בתוך מערכת יחסים קשורה ולתלויה ביחסים של הצד השני. אם יד ימין חותכת את יד שמאל, אין זו רק בעיה של יד ימין ובודאי שלא רק של יד שמאל. הגוף כולו חולה. יש תלות הדדית בין הדברים, שצריכים איכשהו להבין ולעמוד עליה. מצד שני, תודעה של אחדות קובעת שפגיעה באחר היא פגיעה בעצמי, ולמעשה פגיעה בכלל המערכת ובכלל ההוויה ולכן היא דורשת השבה-למקום ותגובה חמורה ביותר. ברור שצריכים לנהל דיון שכזה בצורה הכי רגישה שאפשר. נקודת המוצא שלי היא ספרו של ק"ג יונג (the undiscovered self), שיצא בשנות החמישים המאוחרות וניסה ליישם את תפיסתו הפסיכולוגית על המישור הציבורי. יונג טען שהחברה נתונה בקלות להיסחפות לתוך פסיכוזה כללית בהליכה אחרי מנהיגים כריזמטיים ודמיוניים, ושהתרופה לכך היא הכרה עמוקה של כל יחיד באישיות שלו-עצמו. הוא טען שהדת יכולה לספק את זה, אבל לא הדת הממסודת הנספחת לשלטון אלא דווקא הרליגיוזיות הפנימית, הדת בתוקופתנו עוברת שינוי פנימי עמוק ולכן הפונקציה הזאת מתערערת ומתחדשת. אולם יונג מדגיש שהכרה עצמית פירושה בראש ובראשונה הכרה ב"צל" שלנו, כלומר בתכונות הקשות והרעות הקיימות בנו-עצמנו שאנחנו מעדיפים שלא לראות. כל עוד אנחנו לא מתבוננים עליהם בעין פקוחה, אנחנו נוטים להשליך את התכונות האלה על "האחר", על קבוצה כלשהי, ולטעון שרק הם הינם הרוע המוחלט, בעוד שהם במקביל עושים את זה כלפינו. כפי שיונג וגם פרויד מדגישים לנו, האדם אינו יצור שכל-כולו תבוניות ובודאי שלא יצור שכל-כולו אור: קיימים באנושות כוחות רוע, הרס ועוול אימתניים ביותר, כפי שההיסטוריה מוכיחה לנו שוב ושוב, ואם לא נקדים לזהות אותם ולהכיר בהם וקודם כל בתוך כל אדם ואדם, הם ימשיכו להתל בנו. האם אפשר ליישם מחשבות אלה על מלחמת ישראל-עזה ועל מתקפת השביעי באוקטובר? דיון כזה היה לי עם חבר יקר מיד בתחילת המלחמה. הוא ביקש להציג את חמאס כהתגלמות של ארכיטיפ "הצל" הקולקטיבי, כגילום של כל הרוע ויצרי ההרס שקיימים באנושות, וממילא המלחמה נגדם היא מלחמת הטוב ברע בשם כל העולם מממש. אני ביקשתי להזכיר לו שהדגש של יונג הוא שהצל הוא בפנים, ושראיית האחר או קבוצה אחרת כרעים במלואם ובמהותם היא בדיוק ההשלכה שהוא הזהיר נגדה. הנסיבות מורכבות יותר. בודאי שחמאס עשו עוול שלא יתואר, אבל עלינו לראות אותם לא מזווית חד-ממדית סכיוזואידית של רוע מוחלט, אלא כפועלים מתוך מניעים רציונליים ואי-רציונליים מורכבים ביותר, כמונו, כאשר הרוע האמיתי הוא עצם חוסר ההבנה ונטיית ההרס שקיימת באנושות ושצריכים איכשהו למגר. אולם מיד אחרי שכתבתי חזרתי בי ועזבתי את קו הטיעון הזה. הבנתי שאנחנו במלחמה פיזית כרגע, שהחיילים בשטח – כולל אותו חבר – צריכים בהירות ומוראל כדי לבצע את משימתם, ושאמירות מורכבות שכאלה יכולות להחליש וזה לא הזמן לזה. מתוך עמדה שכזאת אני כותב גם עכשיו. צריכים להתייחס למציאות בדו-פנים: פן מעשי חיצוני ופן פנימי התבוננותי. כשם שאדם שפשע צריך גם שופט וגם מטפל משקם, והשניים אינם מפקיעים זה את זה: צריכים להבין מה צריכים לעשות (במקרה הזה, כל עוד זוהי החלטת הדרג המדיני, להמשיך להילחם), ובמקביל צריכים להתבונן פנימה ולהבין מה הם המניעים העמוקים ואיך לשנות את זה. כשאנחנו נלחמים ומופעלים מתוך מקום רגשי, אנחנו מתקשים לראות את המציאות נכוחה ובאופן יעיל ומידתי. לדוגמה, ייתכן שאנחנו מזיקים בתוך הניסיון שלנו לשמר את עצמנו לזולתנו יותר מהמידה המוצדקת, כפי שהעולם טוען נגדנו, אבל אנחנו לא יכולים לראות את זה בגלל השקיעה ברגש ובנרטיב. לחלופין ייתכן שאנחנו לא עושים מספיק, ומתקשים לגמור את חמאס בצורה חדה וקיצונית למרות שזהו הצורך של האחדות, בגלל גישה רגשית. למישור ההתבוננותי יכולות להיות גם השלכות מעשיות; הוא לא רק נחלתם של פרושים נטולי השפעה חברתית. המשמעות שלו היא לקחת צעד לעומק על מנת לנסות ולרפא דברים מהשורש, במציאות שבה השדה הגלוי מלא ברעש שלא מאפשר להקשיב. האתגר ביישום טענותיו של יונג על המצב כרגע הוא האידיאולוגיה של האסלאמיזם והצהרתו המפורשת. טענת חבריי מימין היא שההסתכלות השמאלית על הפלסטינים, כולל הטענה שהם מעוניינים בשלום ושאפשר לעשות כזה איתם, היא התעלמות מופגנת ממה שהם בעצמם אומרים על עצמם והאופן שבו הם נושאים את תרבותם, התעלמות שיש בה חוסר ריאליות וגם חוסר כבוד. אמנת חמאס קוראת להשמדת ישראל (כמו גם השלטון באיראן). הנקודה היא שהשמדת ישראל אינה זהה אצלם ל"רוע". להפך, בעיניהם ישראל היא הרוע, גילום של ה"צל". האסלאם הוא הפתרון ודרך האור והצדק, כנגד המערב המתבהם. כדרכם של דברים, לטענה זאת מלווים הוכחות מהמציאות, שממשיכות ומתגברות את הטענה... אנחנו בתוך שדה של השלכה. ככל שניקח ברצינות את תודעת האחדות ואת הגישה הפסיכולוגית (גם הקונבנציונלית, ולא רק היונגיאנית), נקבל יותר ברצינות את הרעיון שמה שמתרחש לנו וסביבנו הוא תוצאה של הגישה שלנו, של הפחדים והכמיהות הלא-מודעים שבנו. אנחנו משחקים על פני ההוויה החיצונית את הדרמה הפנימית שבתוכנו. הפסיכולוגיה הראתה שהציפיות שלי מאנשים נוטות להגשים את עצמם. למשל, מורה שציפתה שתלמידים מסוימים יצליחו יותר אכן הביאה להצלחה שלהם, בלי קשר לכישוריהם הקודמים. יתרה מכך עלינו להבין לעומק את מושג ההשלכה. מושג ההשלכה קובע שבאופן כמעט טוטלי אני לא בא במגע עם המציאות כהוויתה, אלא עם האופן שבו אני מדמיין אותה והיא מפעילה אותי. מה שמושך אותי בבן הזוג הוא לא תכונותיו העירומות, אלא האופן שבו תכונות מסוימות שאכן יש בו נוגעות בעולמות הפנימיים שלי וגורמות לי לראות אותו באור מועצם ופנטסטי. וכנ"ל לגבי יריבים. במישור הקולקטיבי, אנחנו חיים הרבה מאוד בתוך ה"סיפור" על מה שקורה ובתוך משמעויותיו הדרמטיות. אין זה בא לומר שאין מציאות, אלא שהיא מתווכחת ע"י ציפיותנו הלא-מודעות הרבה יותר ממה שנדמה לנו. ציפיות אלה כאמור נוטות להתממש. ובתוך מערכת יחסים הן יוצרות ביניהם מין הסכם, דפוס על דפוס. אנשים שעושים עבודה רוחנית לומדים להתייחס למאורעות חיצוניים הקורים להם מן העולם בשאלה, מה בתוכי יכול וצריך להשתנות נוכח זה. אפשר לקשר את זה לתפיסות עולם הרבה יותר גדולות שטוענות שכל מה שקורה בחוץ הוא השתקפות או זימון של משהו פנימי. כך או אחרת, זו דרך מעצימה יותר להתייחס לדברים. אם אני עסוק במה שקרה לי, באחר, במי צודק, אני נותר למעשה חסר אונים. ההתייחסות הפנימית שרואה בכל מאורע הזדמנות ללימוד ולצמיחה, מעצימה אותי. כך התייחסו גם נביאי ישראל לחורבן. יש מעט מאוד פסוקים שמגנים ומוקיעים את בבל על החרבת המקדש והממלכה, ולעומת זאת רוב ככל העיסוק של התנ"ך הוא בהבנת הגורמים הפנימיים המוסריים והרוחניים שהובילו לחורבן, תוכחה עליהם וקריאה לתיקון ולתשובה. התיקון העיקרי צריך להיות אישי. מה החלק שלי במה שקרה מאז השביעי באוקטובר? איזה רוע ונטיית רשעות קיימת בתוכי, שאולי אני מסרב לראות? אפשר לשים לב מה הכי מרגש, מטריד ומפעיל אותי (ייתכן שיש כמה וכמה כאלה), להתבונן לעומק של זה ולשאול מה שם כ"כ כואב, ואיפה זה פוגש אותי בעולמי הפנימי כפי שאני מכיר את עצמי. אצלי, למשל, הנטייה הטבעית לכל המצב היא התעלמות. אני מרגיש אדישות מפתיעה למשל לגבי גורלם של החטופים. ובאופן כללי מתחילת המלחמה אני צורך מינימום תקשורת וחדשות ומשתדל שלא לדעת, ובודאי שלא להתעסק עם העדויות והמראות הקשים. ייתכן שכאן נמצא מקום עבודה עבורי. מתחילת המלחמה אני גם לומד להבחין ביצר הרוע הממשי הקיים בי, בחלק שמתענג על שליטה והתעללות, שעד היום ייחסתי לכוחות חיצוניים בנפש, ל"יצר הרע" במובן המסורתי, וכעת אני הולך ומבין שזה אכן חלק ממני. ההבנה הזאת מגיעה מצד אחד עם ההכרה שאכן זהו רוע ושלא ניתן לטייח את זה, ומצד שני עם ההבנה שיש בו גם דברים שאני מדחיק ושאני כן צריך עבור חיי הבריאים. ובמישור הקולקטיבי? עד כמה אנחנו פתוחים לסוג כזה של מחשבה? נראה שהיא לא מתקיימת כ"כ לא משמאל ולא מימין. ה"שמאל" מצאו להם דמון חדש, מדינת ישראל וממשלת ישראל בעצמה, והעיסוק שלהם בהכפשה שלה אינו יותר "מודע" מהדמוניזציה של חמאס את ישראל או של הימין את החמאס. אכן, מתחילת המלחמה נשמעים קולות שכאלה בתוך המחנה הישראלי. הקול הדומיננטי אומר שהעיוורון שלנו, ההכחשה שלנו הייתה ביחס להערכה נכונה של האויב, החמאס, בחוסר הבאה בחשבון של יכולותיו האמיתיות וכן של כוונותיו האמיתיות. אחרים הצביעו על חוסר האחדות ששרר באומה כמה שנתן פתח, מעשית ורוחנית, למתקפה. בתחילת המלחמה דיברנו על "התפקחות", אולם המצב הראה לנו עד כמה אנחנו נוטים להישאר מקובעים בדעותינו ועד כמה מעט המציאות משנה. כמו כן, גם כשנעשה חשבון נפש בשם הקולקטיב הוא בדרך כלל מאשים קבוצה אחרת בתוך הקולקטיב, או קורא להתחזק במשהו שגם ככה אותו הדובר האמין בו, ולא שינוי כיוון אישי. באופן אישי, אני קיבלתי את הדעה שהמלחמה נועדה לעורר בעם ישראל מודעות למידה שבה מנהלת אותנו ההישרדותיות והפחד הקיומי. המדינה הוקמה מתוך הפחד הזה במפורש. ויש שיגידו שהוא מוצדק לאור היסטוריה ארוכה של רדיפות ושמד. אולם ייתכן שבכך אנחנו מביאים על עצמנו מחדש את מגורינו. האימה הקמאית של עם ישראל מפני "שואה שנייה" התפרץ על פני השטח. יש מי שיגידו שבתגובה האינסטיקטיבית שלנו לכך אנחנו משחזרים שואה על עם אחר – שפועל מתוך דפוסיו-הוא במקביל. המסר שקיבלתי הוא שהמלחמה הזאת לא נועדה רק לעמת את עם ישראל עם פחדיו הקיומיים, אלא גם לאפשר לו להתעלות מעליהם ולעבור דרכם, לנקות את עצמנו מהם. הגאולה של העם היהודי לא כוללת רק חזרה לארצו לתרבות ריבונית, אלא גם ניקוי פנימי מהמשקעים הרוחניים והנפשיים הלא-מודעים ששמרו אותו במצב של חולניות. הגלות היא הגורם למשקעים האלה כשם שהיא גם תוצר שלהם. המלחמה הנוכחית היא הזדמנות במובן הזה לרפואה ולהתעלות. אמת, ההישרדות הקיומית היא תמיד עניין עבור אורגניזם החי בעולם הזה; אולם היא לא אמור לצבוע את כל תפיסת העולם במצב נורמלי, אלא לאפשר יצירה וחירות. האימה הקיומית מתנה לא רק את ההתנהלות בעולם ואת חיי הנפש אלא גם את התקשורת עם אלוהים. העם היושב בישראל הדחיק את מורשת האימה של השושלת שלנו, וחי כביכול חיים נורמליים; אולם הלה המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. כעת במלחמה ובגילוי האנטישמיות העולמית אנחנו נפגשים בזה שוב. אולי – הלוואי - ע"מ להתגבר על זה אחת ולתמיד בתוך גאולת המציאות.