הנבואה כאופציה ממשית
כמי שלמד בישיבות ה"מעגל", השיח על חידוש הנבואה הקיף אותי בנערותי. ההגיון היה ברור. עם ישראל הופיע על במת ההיסטוריה כדי לבשר את הקשר החי שבין האלוהות לעולם. תקופת המקרא אכן התאפיינה בקשר ממשי ודינמי שכזה, אולם עם חורבן הבית הראשון "נפסקה הנבואה", וזה היה הבסיס והתנאי ליצירת ה"יהדות" שהיא הדת שאנחנו חיים אותה היום, דת האדם המנסה לנחש, להסתדר ולעבוד את האל בעוד האל שותק. עם שיבת עם ישראל לעצמאות, לעברית ולארץ הנביאים, הייתה אמורה להתחדש הנבואה, והסיפור היה אמור להיסגר. אולם הדבר טרם קרה.
היום אני מאמין שאין שום צורך להחזיר את הנבואה.
אין צורך, מכיוון שכל מי שיסתכל סביבו בהסתכלות נקייה יראה שהנבואה כבר חזרה, ואולי היא מעולם לא הסתלקה.
אני פוגש באופן יומיומי אנשים שחוו את העולם המיסטי בצורה כזו או אחרת, שהמפגש איתו שינה את חייהם ושהם עדיין לא מוכנים לדבר עליו בפומבי. בחברה הניו-אייג'ית הישראלית שאני מחובר אליה, השיח על קבלת מסרים, סינכרונים וחלומות נבואיים הוא דבר שבשגרה. חברת הסקרים האמריקאית PEW מצאה כי כ-45 אחוז מהאמריקאים מעידים על חוויה פתאומית של קשר; כ-30% פגשו רוחות; כ-75% מתקשרים עם אלוהים, וכ-28% אומרים שהוא מדבר איתם בחזרה (נכון ל-2018). גם לי כותב שורות אלה היו מפגשים משמעותיים ומשני-חיים עם העולם שמעבר, שעליהם אספר אולי בהזדמנות.
השאלה הנבואית היא לא שאלה מטפיזית, אלא שאלה חברתית. שמאנים, חוזים ומרפאים ישנם. השאלה היא האם החברה תסכים לקבל אותם. האם היא תכיל את חוויותיו יוצאות הדופן, שלא פעם הן קשות ולא מובנות גם עבורו, או שתשתיק אותו, תוקיע אותו, תסתכל עליו כמוזר והזוי או תעניש אותו בכליאה במחלקה הפסיכיאטרית?
האירוניה היא שהתפקיד הנבואי הוא חיוני עבור החברה בעצמה. המסרים מגיעים אל המיסטיקן, ספציפית במטרה שהוא יחזור לקהילה שלו ויתמוך בה מתוכם. זהו הקצה של החוויה המיסטית. והחברה זקוקה לכך, משום שהמיסטיקן הוא גם זה שחולם, זה שמחלים, זה שמלחים את הקצוות השונים ושיכול להביא לחברה מסרים חיוניים.
ההשתקה הזאת קיימת במידה שונה בחברות שונות. ברוסיה הקומוניסטית, למשל, סתימת הפיות הייתה מוחלטת. בחברות שבטיות רבות לעומת זאת היה מקום אינטגרלי לתפקידו של השמאן, שנתפס כמתווך בין עולם הרוחות לבין השבט, כלומר מצד אחד כחלק אינטגרלי מהקבוצה ומצד שני כ"אחר". אנחנו מכירים מהתנ"ך את ההתלבטויות בסוגיות הללו. יש נביאים שמגיעים כקול ביקורתי מחאתי כנגד המלך ויש נביאים שהם חלק מן החצר בעצמה; יש נביאים שמושלכים לבור ויש נביאים שהם בעצמם אלו שגואלים את העם ומוציאים אותו ממצרים.
וכאן אני רוצה לטעון טענה קשה, והיא שהחברה הדתית והחרדית בעצמה סגורה לדבר ה'. בחברה המזרחית והחסידית המצב אולי שונה, אבל בציונות הדתית ובחרדיות הליטאית קיימים פחד והתנגדות מובנית, שלא מאפשרים לקב"ה לחזור ולדבר – גם כאשר הוא כבר רוצה.
עובדה היא כי בסקרי PEW הנזכרים, היהודים הם אחת הקבוצות שמדווחות על הכי מעט מן החוויה המיסטית. מדוע זה כך? חלק מזה קשור ללא ספק לאיבון ולהצטפדות האורתודוקסיים. אנחנו מחפשים את אלוהים דווקא דרך החוקים והמילים המוכרים. ויכול להיות שהוא באמת נמצא שם, אבל לא פחות מכך הוא נמצא במה שמדבר אלינו ממש כרגע עכשיו. הפחד לאבד, לפרק או לשנות את המערכת הסטטית הקיימת אינו מאפשר לשמוע את זה שעבורו היא נועדה מלכתחילה.
יתרה מכך, עצם המערכת הזאת בנויה כאמור על העיקרון של הפסקת הנבואה. מתוך אימרה תלמודית זו, נוצרה בעם ישראל האמונה בנבואה כמושא תשוקה שיאי – אך בלתי נגיש. כך, גם כאשר חוויה מיסטית באה ומופיעה, העולם הדתי דוחה אותה. אם נוסיף על זה את הספקנות החילונית האתאיסטית והמטריאליסטית המודרנית, שהציבור הדתי לאומי והחרדי לקחו ממנה מלוא חופניים. האם אפשר בכלל לצמוח ולחשוף דבר חדש ועדין בתוך אווירה ביקורתית כזאת?
אם נעיין בעין של עומק הפשט בתנ"ך, אני לא חושב שנמצא קטגוריה ברורה ומובחנת שהיא "הנבואה", וששונה מהותית מכל מה שאפשר לחוות – ושאנחנו אכן חווים – לאורך הדורות וגם היום.
האם נביא הוא רק מי שהקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה אליו? הנבואה בתנ"ך ובמסורת היא שם משותף – גם לסוג מסוים של חוויה, וגם לכל המנעד של חוויות מיסטיות. מבחינה תיאולוגית, ברור שהמקור של כל התופעות הוא הקב"ה. גם כשמישהו פוגש מלאך, שד או את האלוהות בתור פרצוף, אלו ביטויים ואספקטים של אותו המקור. אולם בתנ"ך גם הנביאים מתנבאים ע"י מלאכים, ולפי הרמב"ם והרמח"ל אפילו למשה רבינו יש תיווך. מעבר לכך, גם היום אני מכיר אישית אנשים שחוו הארה ומפגש עם האין סוף שמתואר בכתבים ההודיים. בתנ"ך ה' מדבר עם הנביאים בחלום, למרות שהיום אנחנו נוטים להבדיל בין נבואה לבין חלומות נבואיים. אחד החברים שלי לספסל הלימודים סיפר שאחרי מצוקה רגשית קשה בחייו הוא נרדם ו"ראה את ה' יושב על כסאו". כך גם ידידה חילונית שלמדתי אצלה קורס תטא-הילינג שסיפרה לי שהיא שמעה פעם את קול א-דני מדבר אליה "כמו בתנ"ך".
אני לא בטוח שהנבואה פסקה מעולם. אמוראים למשל מספרים על מפגשים עם אליהו הנביא, על כניסה לגן עדן בחיים, על גילוי של הקב"ה בחלום ועל אנשים ה"רואים פני המלך" בכל יום. כך גם יורדי המרכבה, חסידי אשכנז, חכמי הזוהר, וכן הלאה עד לבעל שם טוב ועד לרב קוק. גם מרן רבי יוסף קארו, פוסק ההלכה הגדול ביותר שעיצב את ההלכה של היהדות המודרנית, היה מתקשר עם מלאכים.
ההבדל הגדול בין תקופותיהם לבין התקופה שעליה התנבא הנביא יואל "ואחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר..." (יואל ג, א-ד), היא בהפיכת התופעה להמונית; בנגישות שלה לציבורים גדולים ולא רק לאליטות. אני מאמין שהנבואה הזאת מתקיימת היום. ה"עידן החדש" מבשר הפצה של המיסטיקה והעניין במיסטי אצל עשרות מיליוני אנשים.
גם המדע האמפירי נפתח לזה לאחרונה. בזכות חוקרים כמו פטריק מקנמרה, מכון מורנו ועבודתה המצוינת של תניא לורמן, יש לנו היום ידע מדעי אודות שיטות תרגול, מצבים תודעתיים והתנהלות של קבוצות מיסטיות שיכולה לעשות את העבודה קלה, בטיחותית ויעילה יותר מאי פעם.
כמו בתחומים רבים, גם בתחום הזה העולם היהודי והאורתודוקסי נגרר מאחור. השמת הנבואה בתור תשוקה ויעד נכספים אך כאלה שלמעשה אי אפשר להגיע אליהם, הרחיקה אותה למעשה וחסמה את הדרך בינינו לבין הקב"ה. בהקשר הזה קרה לנבואה מה שקרה לארץ ישראל אצל החרדים, ולבית המקדש היום אצל רבים: הגבהה עד כדי הרחקה מן המציאות.
עם זאת, אני כן מאמין כי אכן יש הבדל בין הנבואה של התנ"ך לבין המסר המיסטי הכללי המתמיד שקיים בכל התרבויות ובכל הזמנים. ההבדל נעוץ באידיאל של הטהרה הרוחנית והמוסרית. לעומת העבודה הזרה שהיא היסחפות מוחלטת אחרי כל רוח שחודרת ומציפה את התודעה האנושית, הנבואה הישראלית כורכת את הגילוי עם הצדק והחובה המוסרית. לכן ההבחנה, הדיוק והצורך המתמיד בטהרה מלווים את המיסטיקן היהודי גם כאשר הוא כבר מקבל מסרים. זה גם מה שיבטיח שהמיסטי לא יציף וישבור את ההיגיון והבריאות החברתיים והאנושיים, כפי שלפעמים חוששים. למעשה הנהייה אחרי "רוח הטומאה" הזו בתקופת בית ראשון הובילה לכך שהנבואה הושבתה מהתועלת שבתפקידה, וזה מה שגרר מלכחילה את הפסקת הנבואה - כמתואר בנבואה (זכריה יג, א-ו). ואנחנו חייבים להקפיד על כך גם בימינו, שכן גם כיום עם העידן החדש אפשר ליפול בקלות לפגאניזם ורעה חולה.
מתוך התובנות האלה, פתחתי עם מספר חברים קבוצה שנועדה להתפלל ביחד ולבקש על הקשר. ואכן, כעבור כשנה גם חברי זכה להיענות.
עד לשביעי באוקטובר האמנתי שהקב"ה חוזר ומאיר את פניו על המציאות. היום אחרי המלחמה והטבח אני חושב שהאופי של הדבר השתנה, אבל גם מאמין שזה עוד יותר דחוף. עם ישראל צמא לאלוהיו. זה בא לידי ביטוי במספר הרב של חילונים החוזרים לקיים מצוות מבלי לעבור ציבור, וגם בחוויות על-טבעיות רבות של חיילים בשדה הקרב. זה בא לידי ביטוי בהתפרקות של האמון במערכות הקיימות, הפוליטיות וגם הרבניות. ובעיקר זה בא לידי ביטוי בצמאון. סיפר לי מורה לגמרא בתיכון בירושלים שהוא מרגיש שלדור הצעיר כבר אין סבלנות. כלשונו, הם "פריקים של הקב"ה", והם לא יסתפקו בפחות. אם ההנהגה הדתית לא תיעתר לבקשות האלה, העם בשטח יצטרך למצוא את זה בעצמו.
רצוננו לראות את מלכנו.
אני מזמין את מי שהמילים האלה דיברו אליו ליצור קשר
תגובות