שער היהדות הישראלית

למרבה הוקרתי, המלחמה בעזה לא גבתה ממני מחירים אישיים כבדים. לא גוייסתי, עקב סיבות פרופיל, ואיש ממכריי ממעגל ראשון לא מת במתקפה או בקרב. אולם כמו כל ישראלי ואולי כמעט כמו כל אדם חושב ורגיש שמודע למלחמה הזאת, היא שברה את עולמי. אני אדם רוחני עם שאיפות אוטופיות ואמונה בייתכנות של עולם של שלום, אהבה ואור. לא רק ממקום ליברלי חילוני אלא כאמונה רוחנית חובקת-כול. עד למלחמה ראיתי בדברים האלה שאיפות ברות-יישום, ואדרבה האמנתי שאנחנו בדרך לשם ושהאתגר הגדול הוא שילוב של ה"ישן" (במיוחד

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה מגדולי הפילוסופים והמיסטיקנים ביהדות המודרנית, ומתווה דרכה של הדתיות הלאומית עד היום. הרב קוק הסתלק לגנזי מרומים לפני כמעט תשעים שנה. מה הוא הותיר אחריו?  בג' אלול האחרון, יום ההילולה של הרב, מצאתי את עצמי בכינוס של תנועת "לכתחילה" לתורה ישראלית ולחידוש ההלכה, דן עם אנשים יקרים ורמי-מעלה על שאלה שרבים כיום דשים בה: האם תורת הרב קוק עדיין רלוונטית לדורנו?  אלא שאני באופן אישי לא רואה בכך בכלל שאלה.  תורת הרב קוק כשאיפה מתמדת לגאולה  אני לא רוא

כמי שלמד בישיבות ה"מעגל", השיח על חידוש הנבואה הקיף אותי בנערותי. ההגיון היה ברור. עם ישראל הופיע על במת ההיסטוריה כדי לבשר את הקשר החי שבין האלוהות לעולם. תקופת המקרא אכן התאפיינה בקשר ממשי ודינמי שכזה, אולם עם חורבן הבית הראשון "נפסקה הנבואה", וזה היה הבסיס והתנאי ליצירת ה"יהדות" שהיא הדת שאנחנו חיים אותה היום, דת האדם המנסה לנחש, להסתדר ולעבוד את האל בעוד האל שותק. עם שיבת עם ישראל לעצמאות, לעברית ולארץ הנביאים, הייתה אמורה להתחדש הנבואה, והסיפור היה אמור להיסגר. אולם הדבר