תודעת אחדות ומלחמת השביעי באוקטובר

למרבה הוקרתי, המלחמה בעזה לא גבתה ממני מחירים אישיים כבדים. לא גוייסתי, עקב סיבות פרופיל, ואיש ממכריי ממעגל ראשון לא מת במתקפה או בקרב. אולם כמו כל ישראלי ואולי כמעט כמו כל אדם חושב ורגיש שמודע למלחמה הזאת, היא שברה את עולמי.  

אני אדם רוחני עם שאיפות אוטופיות ואמונה בייתכנות של  עולם של שלום, אהבה ואור. לא רק ממקום ליברלי חילוני אלא כאמונה רוחנית חובקת-כול. עד למלחמה ראיתי בדברים האלה שאיפות ברות-יישום, ואדרבה האמנתי שאנחנו בדרך לשם ושהאתגר הגדול הוא שילוב של ה"ישן" (במיוחד הדת היהודית) בתוך ה"חדש". המלחמה שמה קץ לאמונה התמימה שלי, והכניסה אותי יחד עם האמונות והדיבורים האלה להתכנסות. איך אפשר להאמין באפשרות של שלום ואהבה כשמולך עומד אויב שנשבע אמונים להשמיד אותך? כשהברירות הם או להרוג או להיהרג, במלחמה ממשית ואכזרית ביותר? היה ברור לי שאין לדיבורים האלה מקום, ושאולי לאמונות האלה כבר אין מקום, ונכנסתי להתכנסות.  

קולות שונים עולים כעת בעורף, ובעצם מאז תחילת המלחמה הרעש הפנימי פה לא שקט. חיילים נלחמים בחזית ועושים את תפקידם, אולם כאן בעורף יש לנו הפריבילגיה לשאול ולחשוב מה נכון ומה לא, ואנחנו מנצלים אותה למלחמת השתלחויות ומילים קשות שהתקשורת הרשמית והחברתית מלאה מהם מאז שהתחלנו. ולמעשה עוד לפני, כזכור היטב: המלחמה לא הביאה לאחדות אלא להמשך ושחזור של אותם המחנות ואותן הדעות וביתר שאת וחרון.  

הקולות ידועים ואין לי עניין לנתח אותם, רק להעיר שבדרך כלל בהתאם לחוקי "תיבת התהודה" של הרשת כל אחד שומע את הצד שהוא ברגיל משתייך אליו ולא כ"כ מכיר את הצד השני, ורואה בו "אחרים". יש מי שחושב שהמלחמה הזאת היא מלחמת אין-ברירה צודקת ושעלינו לעשות הכול כדי להשמיד את חמאס, ושהאוכלוסייה האזרחית בעזה פתוכה בתוך החמאס ויש להתייחס אליהם מתוך הבחנה מינימלית. קיצוני מזה ימינה, יש מי שסבור שעלינו להשמיד את העזתים לכתחילה, ששש עליי קרב מתוך מניעים לאומניים או משיחיים. משמאל יש מי שחושב שהדבר הכי חשוב הוא החטופים ושרק עסקה תחזיר אותם. שמאלה מזה יש מי שטוען שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, ואפילו רצח עם, שהמלחמה הזאת היא לא צודקת לכתחילה ושהממשלה היא טירנית ומרושעת. ויש את החרדים, שעיקר מעייניהם הוא להימנע מגיוס. אני משתדל להאזין ולשמוע את כל הקולות, להשעות שיפוט עד כמה שניתן, עד שאבחין את דעתי. 

אומר בשלב הזה שיש משהו מתעתע בעצם הניסיון לגבש דעה ולהשמיע אותה, כאילו שבזה תלוי הדבר. בעוד שלמעשה ההחלטות מגיעות אך ורק ממקבלי ההחלטות, בדרגים הביטחוניים והמדיניים. דעת הקהל היא אכן שיקול עבורם, אבל לא שיקול יחידי או מכריע, ובסופו של דבר גוברים שיקולים ריאליים כפי ראות עיניהם. כמו כן ברור לי שאנחנו כאזרחים חשופים רק לכמות מזערית מהמידע – ומהמידע שבאמת משנה – וטוב שכך מסיבות מודיעין, ולכן לא יכולים לגבש דעה אובייקטיבית. השיח הציבורי הוא בעיקר רגשי. אנשים מנופפים בתפיסות עולם ובאידיאולוגיות שהכריעו עליהם מראש, לפי המעיים. התחושה הכל-כך הרת גורל, כאילו אני חייב להכריע את דעתי וגם לשכנע בה ולהוכיח על פניו את מי שטועה וכו', היא אשלייה שרק מוסיפה לקרע ולרעש. יש מי שיאמר שבמדינה דמוקטרית זה המעט שאנחנו כאזרחים מסוגלים לעשות. להצביע, להפגין ולדבר. האמנם? האם אותן האנרגיות לא יכולות להיות מנותבת לעשיית טוב ולהרביית טוב, בלי קשר הכרחי לדעה? האם לא עדיף אפילו במידה מסוימת לשמור אותן להטבת החיים הפרטיים, כדי שיהיה לי כפרט הכוח להישאר אדם מתפקד וחיובי שמחזיק את החיוביות והחוסן בחברה ולא להיסחף למעגל של שליליות? 

למרות האמור, חשוב להדגיש שאנחנו נמצאים בסכנה מוחשית. הסכנה הפיזית ברורה ונצרכת הכחשה כדי להתעלם ממנה: העולם האסלמיסטי, חרט על דגלו את השמדתה של ישראל, והראה באופן ברור את רצינותו ונכונותו לממש זאת. במקביל, מבפנים אנחנו סובלים מחוסר לכידות וחוסן, מביקורות מחלחלות "מבפנים" מצד מתנגדי הממשלה הנוכחי, מעזיבה מסיבית את הארץ, ומן הצד החרדי באוכלוסייה הולכת וגדלה שלא רואה בעצמה חלק ולא מוכנה לקחת אחריות על השמירה על החברה כאן, מבחינה בטחונית וכלכלית, ואף מחרפת נפשה להימנע מכך. ומבחוץ, דעת העולם נוטה נגדנו בממדים מבהילים, דבר שמשפיע על החלטות של מנהיגים. במקביל, התחזקות מפלגת השלטון בחסות המלחמה ועוד לפניה מעמידה את הדמוקרטיה הישראלית בפני היחלשות, יחד עם עלייה של הממדים המתלהטים והאלימים של הימין הנצי ואף מעשי אלימות תדירים נגד האוכלוסייה הערבית. המדיה המודרנית ותרבות הדיבור שלנו אינן לטובתנו. אפשר גם להגיד דברים טובים: העובדה שעוד לא פרצה מלחמת אחים אלימה של ממש היא לא דבר מובן מאליו, בהשוואה למצבים דומים במדינות אחרות במערב. עם זאת, תחושת השחיקה של העם היושב בציון, תחושת ההתפרקות והעייפות מנשיאת משא המלחמה (ולפניה הרפורמה, הקורונה וכו'), והטראומות המצטברות אצל כל מי שנפגע, היא ברורה. הדברים האלה אינם תיאורטיים: התפרקות המדינה פירושה מוות אלים. ולא רק של היושבים בציון אלא גם של יהודי התפוצות.  

על פי דרך הטבע, אם נריץ את התסריט קדימה מהנקודה שהוא נמצא בה עכשיו, העתיד אינו מבשר טובות. אולם מבחינה רוחנית ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר, התפרקות שמבשרת שינוי. אני לא מעז עדיין להעלות על בדל הכתיבה את הרעיון שנצא מזה מחושך לאור, למצב מאיר ושלם שלא יכולנו אפילו לדמיין וכו'. בפועל תהליכים כאלה עובדים אחרת, ומה שצומח מתוך האפלה הוא יותר בוסרי, בשרני ואמיתי, ולא צפוי, מזה. ייתכן שאת חלום העולם-שכולו-אור שהיה לי לפני המלחמה צריך להמיר בחלום אחר, של לידה מחדש מתוך התפרקות ומוות, של חור שחור בהבנה ובקוסמוס שמחולל תמורה עמוקה הרבה יותר.  

קל מאוד לצייר תמונה של מלחמת בני אור ובני חושך. לטעון שהחמאס והעזתים ואולי האסלאם בכלל הוא דת מוות, פרעי אדם, שהמלחמה שלנו נגדם היא מלחמה קיומית שאין מוצדקת ממנה, ושבתוך כך המדינה וצה"ל עושים כל ניסיון להילחם בצורה הטהורה והמוסרית ביותר, שעם זאת כל העולם נגדנו, בגלל אנטישמיות ובגלל תעמולת שקר.  

אני לא יכול להפריך את תמונת העולם הזאת. אולם העובדה שכל כך הרבה ברחבי העולם וגם מקרב חבריי משוכנעים שישראל אכן מבצעת פשעי מלחמה נוראיים ושהמלחמה היא אכן מיותלהרת, גורמת לי שוב ושוב להרהר. 

האם זוהי האוטו-אנטישמיות המופנמת שלי שמדברת, שמחפשת תמיד למצוא פגם דווקא בעם ישראל? האם תמימות בצריכת התכנים מהתקשורת, שבה שולטות ידיים רבות שנגועות בשקר? האם התמימות של לפני המלחמה, שרוצה לראות באדם אדם באשר הוא אדם ובחברות כפועלות משיקולים של צורך ואינטרס, בניגוד לטענות האידיאולוגיות המוצהרות שהתעוררנו אליהן אחרי השביעי באוקטובר? 

ואולי להפך, זוהי דווקא רגישות יתרה שניטעה בי? אולם גם היא, האם אין היא תמימות ותו לא בעולם שבו מלחמות הן הכרח וגם ציוניות וריאליזם מקיאבלי הוא הכרח וזה או להרוג או להיהרג? 

האם ייתכן שיש כאן סוד, תמונה מורכבת יותר? 

* 

כדי לפתוח את הדיון מכאן, אני רוצה להציף את מושג האחדות. 

אחדות ההוויה היא מושג עמוק יותר מה"שלום" הליברלי של השמאל החילוני. זוהי תובנה רוחנית של ממש, הטוענת שכולנו קשורים זה בזה. אנשי רוח רבים מדברים על תודעת האחדות בתור השלב הבא של החברה האנושית, השלב שאליו אנחנו צריכים להתעלות כדי להמשיך לשרוד ולהתפתח כמין. אין היא אומרת אוניברסליזם חד-גוני או ריכוזי, אלא הכרה עמוקה בהיותנו חלק מאורגניזם אחד ובתלות ההדדית המתנה את קיומנו וממילא דאגה לאחר כשם שאני דואג לעצמי. האחדות ניתנת לחוויה ישירה ברמת הלב, ואפשר גם להביא טיעונים מדעיים ולוגיים רבים לטענה שכל ישות ביקום אינה עומדת בפני עצמה אלא משפיעה ומושפעת באופן מהותי. אני לא רוצה לעסוק בזה עכשיו, אלא להניח את האחדות כתפיסת עולם בבסיס של השיח, ולחשוב איך היא משפיעה על הנושאים שאנחנו דנים בהם.  

תודעת האחדות קובעת שעם כל הטענות הקיומיות ועם כל הטענות של הצדק, אין הבדל מהותי ביני לבין ילד בעזה, והמוות שלו פוגע בי לפחות במידה דומה למוות שלי-עצמי. אני חייב להגן על קיומי. ובמקביל, במישור עמוק יותר, להרוג פוגע בי עצמי כמעט כמו להיהרג. 

טענות של "אשמה" גם הן משתנות פה. ייתכן אמנם שחמאס ועזה הביאו את זה על עצמם, בכל מידה של צדק. אכן הסיפור הזה לא התחיל ב-2023, אלא הולך אחורה להרבה סיפורים ביחסים שבין שני העמים. ותמונות-העולם הנפרדות אך המתנגשות שלהם. אפשר לגלגל את הכדור אחורה ל-1947 ואף לפני כן, לשקול איפה אנחנו היינו לא בסדר ואיפה הם... ייתכן שפסק-הדין עדיין יצא לרעת הערבים, לחלופין ייתכן שנקבל תמונה מורכבת ונבין את המניעים למתקפה בצורה אחרת. האם זה הדיון שאנחנו רוצים לקיים? 

בתודעת אחדות, עד כמה שהדבר קשה להגיד, "צריך שניים לטנגו": תגובה של צד אחד בתוך מערכת יחסים קשורה ולתלויה ביחסים של הצד השני. אם יד ימין חותכת את יד שמאל, אין זו רק בעיה של יד ימין ובודאי שלא רק של יד שמאל. הגוף כולו חולה. יש תלות הדדית בין הדברים, שצריכים איכשהו להבין ולעמוד עליה. 

מצד שני, תודעה של אחדות קובעת שפגיעה באחר היא פגיעה בעצמי, ולמעשה פגיעה בכלל המערכת ובכלל ההוויה ולכן היא דורשת השבה-למקום ותגובה חמורה ביותר.  

ברור שצריכים לנהל דיון שכזה בצורה הכי רגישה שאפשר. 

נקודת המוצא שלי היא ספרו של ק"ג יונג (the undiscovered self), שיצא בשנות החמישים המאוחרות וניסה ליישם את תפיסתו הפסיכולוגית על המישור הציבורי. יונג טען שהחברה נתונה בקלות להיסחפות לתוך פסיכוזה כללית בהליכה אחרי מנהיגים כריזמטיים ודמיוניים, ושהתרופה לכך היא הכרה עמוקה של כל יחיד באישיות שלו-עצמו. הוא טען שהדת יכולה לספק את זה, אבל לא הדת הממסודת הנספחת לשלטון אלא דווקא הרליגיוזיות הפנימית, הדת בתוקופתנו עוברת שינוי פנימי עמוק ולכן הפונקציה הזאת מתערערת ומתחדשת. אולם יונג מדגיש שהכרה עצמית פירושה בראש ובראשונה הכרה ב"צל" שלנו, כלומר בתכונות הקשות והרעות הקיימות בנו-עצמנו שאנחנו מעדיפים שלא לראות. כל עוד אנחנו לא מתבוננים עליהם בעין פקוחה, אנחנו נוטים להשליך את התכונות האלה על "האחר", על קבוצה כלשהי, ולטעון שרק הם הינם הרוע המוחלט, בעוד שהם במקביל עושים את זה כלפינו. כפי שיונג וגם פרויד מדגישים לנו, האדם אינו יצור שכל-כולו תבוניות ובודאי שלא יצור שכל-כולו אור: קיימים באנושות כוחות רוע, הרס ועוול אימתניים ביותר, כפי שההיסטוריה מוכיחה לנו שוב ושוב, ואם לא נקדים לזהות אותם ולהכיר בהם וקודם כל בתוך כל אדם ואדם, הם ימשיכו להתל בנו.   

האם אפשר ליישם מחשבות אלה על מלחמת ישראל-עזה ועל מתקפת השביעי באוקטובר?  

דיון כזה היה לי עם חבר יקר מיד בתחילת המלחמה. הוא ביקש להציג את חמאס כהתגלמות של ארכיטיפ "הצל" הקולקטיבי, כגילום של כל הרוע ויצרי ההרס שקיימים באנושות, וממילא המלחמה נגדם היא מלחמת הטוב ברע בשם כל העולם מממש. אני ביקשתי להזכיר לו שהדגש של יונג הוא שהצל הוא בפנים, ושראיית האחר או קבוצה אחרת כרעים במלואם ובמהותם היא בדיוק ההשלכה שהוא הזהיר נגדה. הנסיבות מורכבות יותר. בודאי שחמאס עשו עוול שלא יתואר, אבל עלינו לראות אותם לא מזווית חד-ממדית סכיוזואידית של רוע מוחלט, אלא כפועלים מתוך מניעים רציונליים ואי-רציונליים מורכבים ביותר, כמונו, כאשר הרוע האמיתי הוא עצם חוסר ההבנה ונטיית ההרס שקיימת באנושות ושצריכים איכשהו למגר.  

אולם מיד אחרי שכתבתי חזרתי בי ועזבתי את קו הטיעון הזה. הבנתי שאנחנו במלחמה פיזית כרגע, שהחיילים בשטח – כולל אותו חבר – צריכים בהירות ומוראל כדי לבצע את משימתם, ושאמירות מורכבות שכאלה יכולות להחליש וזה לא הזמן לזה. 

מתוך עמדה שכזאת אני כותב גם עכשיו. צריכים להתייחס למציאות בדו-פנים: פן מעשי חיצוני ופן פנימי התבוננותי. כשם שאדם שפשע צריך גם שופט וגם מטפל משקם, והשניים אינם מפקיעים זה את זה: צריכים להבין מה צריכים לעשות (במקרה הזה, כל עוד זוהי החלטת הדרג המדיני, להמשיך להילחם), ובמקביל צריכים להתבונן פנימה ולהבין מה הם המניעים העמוקים ואיך לשנות את זה. 

כשאנחנו נלחמים ומופעלים מתוך מקום רגשי, אנחנו מתקשים לראות את המציאות נכוחה ובאופן יעיל ומידתי. לדוגמה, ייתכן שאנחנו מזיקים בתוך הניסיון שלנו לשמר את עצמנו לזולתנו יותר מהמידה המוצדקת, כפי שהעולם טוען נגדנו, אבל אנחנו לא יכולים לראות את זה בגלל השקיעה ברגש ובנרטיב. לחלופין ייתכן שאנחנו לא עושים מספיק, ומתקשים לגמור את חמאס בצורה חדה וקיצונית למרות שזהו הצורך של האחדות, בגלל גישה רגשית.  

למישור ההתבוננותי יכולות להיות גם השלכות מעשיות; הוא לא רק נחלתם של פרושים נטולי השפעה חברתית. המשמעות שלו היא לקחת צעד לעומק על מנת לנסות ולרפא דברים מהשורש, במציאות שבה השדה הגלוי מלא ברעש שלא מאפשר להקשיב.  

האתגר ביישום טענותיו של יונג על המצב כרגע הוא האידיאולוגיה של האסלאמיזם והצהרתו המפורשת. טענת חבריי מימין היא שההסתכלות השמאלית על הפלסטינים, כולל הטענה שהם מעוניינים בשלום ושאפשר לעשות כזה איתם, היא התעלמות מופגנת ממה שהם בעצמם אומרים על עצמם והאופן שבו הם נושאים את תרבותם, התעלמות שיש בה חוסר ריאליות וגם חוסר כבוד. אמנת חמאס קוראת להשמדת ישראל (כמו גם השלטון באיראן). 

הנקודה היא שהשמדת ישראל אינה זהה אצלם ל"רוע". להפך, בעיניהם ישראל היא הרוע, גילום של ה"צל". האסלאם הוא הפתרון ודרך האור והצדק, כנגד המערב המתבהם. כדרכם של דברים, לטענה זאת מלווים הוכחות מהמציאות, שממשיכות ומתגברות את הטענה... אנחנו בתוך שדה של השלכה. 

ככל שניקח ברצינות את תודעת האחדות ואת הגישה הפסיכולוגית (גם הקונבנציונלית, ולא רק היונגיאנית), נקבל יותר ברצינות את הרעיון שמה שמתרחש לנו וסביבנו הוא תוצאה של הגישה שלנו, של הפחדים והכמיהות הלא-מודעים שבנו. אנחנו משחקים על פני ההוויה החיצונית את הדרמה הפנימית שבתוכנו. הפסיכולוגיה הראתה שהציפיות שלי מאנשים נוטות להגשים את עצמם. למשל, מורה שציפתה שתלמידים מסוימים יצליחו יותר אכן הביאה להצלחה שלהם, בלי קשר לכישוריהם הקודמים. יתרה מכך עלינו להבין לעומק את מושג ההשלכה. מושג ההשלכה קובע שבאופן כמעט טוטלי אני לא בא במגע עם המציאות כהוויתה, אלא עם האופן שבו אני מדמיין אותה והיא מפעילה אותי. מה שמושך אותי בבן הזוג הוא לא תכונותיו העירומות, אלא האופן שבו תכונות מסוימות שאכן יש בו נוגעות בעולמות הפנימיים שלי וגורמות לי לראות אותו באור מועצם ופנטסטי. וכנ"ל לגבי יריבים. במישור הקולקטיבי, אנחנו חיים הרבה מאוד בתוך ה"סיפור" על מה שקורה ובתוך משמעויותיו הדרמטיות. אין זה בא לומר שאין מציאות, אלא שהיא מתווכחת ע"י ציפיותנו הלא-מודעות הרבה יותר ממה שנדמה לנו. ציפיות אלה כאמור נוטות להתממש. ובתוך מערכת יחסים הן יוצרות ביניהם מין הסכם, דפוס על דפוס.  

אנשים שעושים עבודה רוחנית לומדים להתייחס למאורעות חיצוניים הקורים להם מן העולם בשאלה, מה בתוכי יכול וצריך להשתנות נוכח זה. אפשר לקשר את זה לתפיסות עולם הרבה יותר גדולות שטוענות שכל מה שקורה בחוץ הוא השתקפות או זימון של משהו פנימי. כך או אחרת, זו דרך מעצימה יותר להתייחס לדברים. אם אני עסוק במה שקרה לי, באחר, במי צודק, אני נותר למעשה חסר אונים. ההתייחסות הפנימית שרואה בכל מאורע הזדמנות ללימוד ולצמיחה, מעצימה אותי.  

כך התייחסו גם נביאי ישראל לחורבן. יש מעט מאוד פסוקים שמגנים ומוקיעים את בבל על החרבת המקדש והממלכה, ולעומת זאת רוב ככל העיסוק של התנ"ך הוא בהבנת הגורמים הפנימיים המוסריים והרוחניים שהובילו לחורבן, תוכחה עליהם וקריאה לתיקון ולתשובה.  

התיקון העיקרי צריך להיות אישי. מה החלק שלי במה שקרה מאז השביעי באוקטובר? איזה רוע ונטיית רשעות קיימת בתוכי, שאולי אני מסרב לראות? אפשר לשים לב מה הכי מרגש, מטריד ומפעיל אותי (ייתכן שיש כמה וכמה כאלה), להתבונן לעומק של זה ולשאול מה שם כ"כ כואב, ואיפה זה פוגש אותי בעולמי הפנימי כפי שאני מכיר את עצמי.  

אצלי, למשל, הנטייה הטבעית לכל המצב היא התעלמות. אני מרגיש אדישות מפתיעה למשל לגבי גורלם של החטופים. ובאופן כללי מתחילת המלחמה אני צורך מינימום תקשורת וחדשות ומשתדל שלא לדעת, ובודאי שלא להתעסק עם העדויות והמראות הקשים. ייתכן שכאן נמצא מקום עבודה עבורי. מתחילת המלחמה אני גם לומד להבחין ביצר הרוע הממשי הקיים בי, בחלק שמתענג על שליטה והתעללות, שעד היום ייחסתי לכוחות חיצוניים בנפש, ל"יצר הרע" במובן המסורתי, וכעת אני הולך ומבין שזה אכן חלק ממני. ההבנה הזאת מגיעה מצד אחד עם ההכרה שאכן זהו רוע ושלא ניתן לטייח את זה, ומצד שני עם ההבנה שיש בו גם דברים שאני מדחיק ושאני כן צריך עבור חיי הבריאים. 

ובמישור הקולקטיבי? עד כמה אנחנו פתוחים לסוג כזה של מחשבה? נראה שהיא לא מתקיימת כ"כ לא משמאל ולא מימין. ה"שמאל" מצאו להם דמון חדש, מדינת ישראל וממשלת ישראל בעצמה, והעיסוק שלהם בהכפשה שלה אינו יותר "מודע" מהדמוניזציה של חמאס את ישראל או של הימין את החמאס.   

אכן, מתחילת המלחמה נשמעים קולות שכאלה בתוך המחנה הישראלי. הקול הדומיננטי אומר שהעיוורון שלנו, ההכחשה שלנו הייתה ביחס להערכה נכונה של האויב, החמאס, בחוסר הבאה בחשבון של יכולותיו האמיתיות וכן של כוונותיו האמיתיות. אחרים הצביעו על חוסר האחדות ששרר באומה כמה שנתן פתח, מעשית ורוחנית, למתקפה. 

בתחילת המלחמה דיברנו על "התפקחות", אולם המצב הראה לנו עד כמה אנחנו נוטים להישאר מקובעים בדעותינו ועד כמה מעט המציאות משנה. כמו כן, גם כשנעשה חשבון נפש בשם הקולקטיב הוא בדרך כלל מאשים קבוצה אחרת בתוך הקולקטיב, או קורא להתחזק במשהו שגם ככה אותו הדובר האמין בו, ולא שינוי כיוון אישי. 

באופן אישי, אני קיבלתי את הדעה שהמלחמה נועדה לעורר בעם ישראל מודעות למידה שבה מנהלת אותנו ההישרדותיות והפחד הקיומי. המדינה הוקמה מתוך הפחד הזה במפורש. ויש שיגידו שהוא מוצדק לאור היסטוריה ארוכה של רדיפות ושמד. אולם ייתכן שבכך אנחנו מביאים על עצמנו מחדש את מגורינו. האימה הקמאית של עם ישראל מפני "שואה שנייה" התפרץ על פני השטח. יש מי שיגידו שבתגובה האינסטיקטיבית שלנו לכך אנחנו משחזרים שואה על עם אחר – שפועל מתוך דפוסיו-הוא במקביל. 

המסר שקיבלתי הוא שהמלחמה הזאת לא נועדה רק לעמת את עם ישראל עם פחדיו הקיומיים, אלא גם לאפשר לו להתעלות מעליהם ולעבור דרכם, לנקות את עצמנו מהם. הגאולה של העם היהודי לא כוללת רק חזרה לארצו לתרבות ריבונית, אלא גם ניקוי פנימי מהמשקעים הרוחניים והנפשיים הלא-מודעים ששמרו אותו במצב של חולניות. הגלות היא הגורם למשקעים האלה כשם שהיא גם תוצר שלהם. המלחמה הנוכחית היא הזדמנות במובן הזה לרפואה ולהתעלות. אמת, ההישרדות הקיומית היא תמיד עניין עבור אורגניזם החי בעולם הזה; אולם היא לא אמור לצבוע את כל תפיסת העולם במצב נורמלי, אלא לאפשר יצירה וחירות. האימה הקיומית מתנה לא רק את ההתנהלות בעולם ואת חיי הנפש אלא גם את התקשורת עם אלוהים. העם היושב בישראל הדחיק את מורשת האימה של השושלת שלנו, וחי כביכול חיים נורמליים; אולם הלה המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. כעת במלחמה ובגילוי האנטישמיות העולמית אנחנו נפגשים בזה שוב. אולי – הלוואי -  ע"מ להתגבר על זה אחת ולתמיד בתוך גאולת המציאות.