בצל אל – קווים מדרשיים לטיבה של האומנות

א. 

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'לך, אמור לו לבצלאל, עשֵׂה לי משכן, ארון וכלים' - הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים! אמר לו: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת?  

(ברכות נה, א) 

מדרשי שמות תמיד אומרים בארוני. מילה נלקחת מתוך צלילי השם ומתארת את מה שחז"ל רוצים להגיד על הדמות, אבל אותה מילה נראית כמו דרך כ"כ משונה ואקראית לומר את אותו דבר שהם מנסים להגיד, שאנו מקבלים תחושה חריפה של אילוץ. מה פירוש "בצל אל"? למה דווקא הצל מתאר את תפיסתו הישירה של בצלאל את דבר ה'? 

ועוד שאלה זועקת: איך ייתכן שבצלאל, שלא ראה את החזון, אכן הבין טוב יותר מרבם של כל הנביאים? ובעצם, אם משה ראה את החזון, למה הוא לא בנה את המשכן בעצמו? ומדוע משה שינה מדבר ה' המקורי? 

ומה פירוש השאלה אם לבנות משכן תחילה או כלים תחילה? האם טמונה פה מחלוקת עקרונית, מעבר ל"ממתק" הטכני הפיקנטי? 

בצלאל מייצג את הדגם התורני של אמן ואיש יוצר, והא ראיה שמכוני האומנות הנחשבים ביותר שאלו אליהם את שמו. משה הוא איש התורה, כלומר איש ההגות, איש החוק. תפקידם של אנשים כאלה באנושות הוא להנחית את האמת אל בני העם, ללמד אותם את הנכון והישר, ולהנחות את דרכי חייהם בהתאם לתפיסותיה העליונות של רוח האומה. אולם אומה זקוקה ליותר מזה. היא זקוקה לא רק לדעת את מושכלות אמיתהּ, לא רק לקבל ציווי ולקיים באופן קר, אלא להזדהוּת אינטימית, לחיים משותפים עם כל אותם תכנים, להכלה שלהם בלב ובאורח-החיים, לאהדה ואהבה כלפיהם עד כדי ראיית העולם כולו על ידם ומתוכם. זהו תפקידם של האמנים, אנשי הבידור ואנשי הרוח, שמדברים את אמיתות הרוח בשפת הדמיון ובשפת הלב. 

בעם ישראל, הרוח הפנימית היא רוח אלוקים חיים, ואנשי החוק הם אנשי התורה, המורים והמחוקקים. רבם של כל אלו הוא משה רבינו, המוסר הנאמן של דבר ה'. אולם בצלאל הוא בונה המשכן, בונה האינטימיות, יוצר המגע. 

התודעה של בעלי החוק מגיעה מקדמת-המוח. מהמקום בו דברים בהירים ומבוררים. לא תתכן אצלם שניות: הם אומרים את אשר הם מתכוונים לו. קידמתיות זו חיונית לשם הוראת חוק, לצורך בחירה חופשית אחראית. מעבר לכך: כל התודעה שלהם, כל התקפיד שלהם היא תפקיד של גילוי, של ליבון השמלה, של אור. המוארות הזאת חיונית בחיי הלאום והפרט כדי ליצור את הסדר והשליטה בחיים המודעים. אולם היא איננה מסוגלת לחדור לעומק. מה שלא מגיע מהלא-מודע ומדבר בשפת הלא-מודע אינו חודר אל הלא-מודע, וקביעות מודעות חולפות כשם שהן באות. למעשה הלא-מודע הוא השיתין או היסודות העמוקים עד אינסוף, מאוכלסים במפלצות ונופי-טבע משונים, עליהם כל הבניין הדל של חיינו המודעים עומד. החיים האמיתיים שלנו מתרחשים שם, והדברים הקובעים, מטילי-הגורלות משם הם נובעים. 

האמן מגיע מן הצל. הוא עצמו לא יודע למה הוא כותב את מה שהוא כותב. הוא נותן לקולות פנימיים בתוכו, שהוא עצמו אינו יכול לכנות בשם, גם לא בהכרח בזמן הכתיבה, לומר את שלהם ולבוא אל הקנבס. זו הסיבה שפרשנותו של היוצר ליצירתו אינה נחשבת ברת-סמכה יותר מכל פרשנות אחרת. היצירה מגיעה מעולמות סמויים מן העין, עולמות שבמהותם הם עמומים ומרובי-משמעויות. ובגלל שהם מגיעים משם, הם גם מסוגלים לתקשר עם מקומות סמויים מן העין אצל הנמען. זהו "בצל אל". למשה רבינו הייתה את הידיעה, אבל לבצלאל האמן הייתה את האינטואציה, ידיעה עמוקה יותר שאיננה ידיעה. איש הדמיון והרחשים ידע באחורי-מוחו גילוי אלוקי שגם משה רבינו פספס. 

המהלך הטבעי של אנשי השכל והחוק הוא מלמעלה למטה, מן העקרון אל דרכי הביטוי וההגשמה. העיקרון עומד אצלם כשלעצמו, מובחן, והשאלה היחידה היא איך להסביר או להעביר אותו. לא כן אנשי הצל. עבורם הלבושים, המסכים והדימויים הם העיסוק המרכזי, והעקרון המכונן נמצא בתוך כל זה, מבלי שכלל נוגעים בו. המטרה איננה להעביר יסוד שנמצא בשלמות בראש המוען, אלא לגשש סביב סביב לנקודה בלי לחדור פנימה, כדי לקלוט אולי איזה שמץ ממנה. הם עצמם לא יודעים מהי הנקודה, או שיודעים אבל לא מסוגלים להבין. הלבושים, התיאורים, המשלים המסיתים, הרמיזות, הפרדוקסים, החידות, שהם זירת-העיסוק הבלעדית, באיזשהו אופן מוזר מוסרים בתוכם את הגרעין, מבלי לדבר עליו או לראות אותו בעֵין. סוגי הגרעין שהם עוסקים בו הם כאלה שלא יכולים להימסר אחרת, מפני שהם בטבעם עמומים, מטושטשים ודמיוניים, בחינות של רוח הגבוהות מן ההגיון. 

השפה של האומנות היא שפת הדימוי והחושים, החזות, החיים בזמן. לכאורה הכלי הכי הפכי עבור מה שהוא אפילו על-הגיוני, אבל דווקא משום כך הוא ההולם. ככל שהאור חמקמק יותר הוא צריך כלים יותר ויותר רחוקים על מנת שיוכל להתגלות. שפת המציאות היא תרגום מהימן לעירום הזה, בעוד שהשכל והדיבור מחטיאים. גם באגדתות ובדרושי החסידות, דווקא שפת המשל והסיפור אוצרת בתוכה תכנים עמוקים מכל מבטא מילולי וברור. אנשי התורה מתבטאים בדיברות ומצוות, אולם אנשי הדימוי חייבים לבנות משכן מצורות ממשיות. 

זו הייתה חוסר-ההבנה של משה. הוא שמע מהקב"ה את מלאכת המשכן ולתומו חשב שהארון צריך להיות ראשון. הוא הרי החשוב ביותר, לא-כן? אני מאמין שהוא לא שינה במודע ממה שנמסר לו, אלא שמתוך להיטותו לא שם לב לדיוק. בצלאל לעומתו הזדעזע מהרעיון של ארון-האלוהים העומד לבדו, ללא שום מכסה ומגן. כמוהו כמו לקחת את האמת הכי כמוסה ולפשוט אותה בשוק. בצלאל הבין שבדברים הללו, הסדר הוא מן החצר והקלעים והיריעות והחוטים המחפים פנימה אל המהות. 

והנה, בצלאל הוא "בן אורי בן חור", בנם של האור והלובן. הצל המסתיר אינו אלא אור גדול בשורשו, שבגלל מרחקו מאתנו איננו מסוגלם לחזות בו והוא נראה כחושך. 

ב. לפי תיאור התורה העבודה של בצלאל היא לא-יצירתית בעליל. "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", מדגיש הקב"ה שוב ושוב. העבודה של בצלאל היא לא חידוש ולא גילוי, אלא חיקוי. איך אפשר לקרוא לה אומנות? 

אולם חיקוי של מה הוא זה? חיקוי של חיזיון אשר ניתן בנבואה. אני חושב שבפיסול ובאומנויות הפלסטיות, שבהם הדיון במשכן, באמת העבודה מתחילה מתוך ציור פנימי ברור ועוברת להגשים אותה אחת לאחת בפועל. גם במוזיקה המלחין שומע את המלודיה בראשו, ובפרוזה הוא רואה את העלילה. עתה העבודה היא "לפסל" אותה ולעצב בדייקנות את הפרטים. לא כל אומנות היא כזאת; בדרך כלל מתחילים מכלום וממצאים מהראש. אבל ביצירות האמיתיות, הנצחיות, אלא שאומרות משהו, המנוע הראשוני ניתן במתנה. אדם לא יכול ליצור נצח מהרהורי ליבו. ביצירות בהן אמת גדולה מפעמת, מקורה של האמת הגדולה הזאת הוא במציאות האובייקטיבית, שהאמן רק הרגיש; היא איננה פרי המצאה או בדיון. 

ג. 

אולם המדרש משלים לבצלאל את הצד היצירתי-מקורי:  

אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא: וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם: ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב: בדעתו תהומות נבקעו. 

(ילקוט שמעוני כי תשא רמז שפט) 

קשה לחשוב על ביטוי מדהים וקיצוני יותר לאומנות כחידוש ויצירה יש מאין. החלום הרטוב של כל אמן הפוסטמודרני, שמֵעשה את השפה, ה"דיסק הקשיח" של הממשות והתודעה, ושובר אותה כדי להביא אותם למקום חדש וגבוה יותר. העולם נברא ע"י אותיות, אבל הגישה אל האותיות האלה פתוחה גם בפנינו, הנבראים בצלם; אנחנו מסוגלים לקחת חומר-הגלם הזה של הישנו, ולהרכיב אותו מחדש, לעשות בו שימוש מקורי ומפתיע. המדרש הזה מנגיד ומשלים את התמונה הטכנוקרטית על אומנותו של בצלאל. השאלה ברובד הפשט נשאלת: מדוע היה צריך יכולת כזאת, אם ההנחיות לבניית המשכן ניתנו במדויק? אולי זאת הייתה רק טכניקה לביצוע של הבנייה. אבל לא הפשט אלא המסר עבור האמן בן דורנו הוא עיסוקנו במאמר הזה, והתודעה פה ברורה: חופש ויכולוּת קיצונית מבפנים, שחייבות להיות מגובות בדיוק טכני מקצועני. 

נשים לב כי בצלאל לא ברא שמים חדשים וארץ חדשה בניב שפתו-שלו, הוא לא היה כאלוהים. האותיות ניתנו ע"י הבורא; בצלאל ידע לצרף אותם. למצוא חיבורים חדשים, זוויות חדשות, מפגשים לא-צפויות בתוך חומר-הגלם הראשוני הניתן. האדם לא יכול להמציא את היש, כי הוא עצמו חלק מהיש, וכל שיוכל לשאר הוא חלק מהמכלל הקיים. אבל פעולת הצירוף והחיבור, איחוד הצדדים נפרדים של אותו "חומר ניתן", היא למעשה כן גילוי פנים חדשות שמעולם לא היו. בכך האמן מצטרף למעשה הבריאה, וערכה של פעולתו לא נופל מזה של הבריאה הראשונית. גם הקב"ה, מיום שברא את העולם, מזווג בזיווגים. 

החופש, כאידאה, גבוה מן האמת. החופש הוא סלע ההוויה הראשוני האמיתי. האמת היא "כך", נוקשה וסטטית, מבנה בסיסי שעל פיו המציאות מסודרת. אבל הא"ס יתברך הוא אינסופי והעולם נברא מתוך האין בחֵירות מוחלטת ואינו יותר מאופציה אחת בין אינסופים. החיות קודמת לקיום המוחשי. ערכי הרוח הגדולים, אמת, אהבה, אומץ, אין ערכם נמדד בדבר-מה הקיים בפועל אלא במטען הרוטט והחי, שסוג הקיום שהוא קיים בו שונה וחי יותר מן הממש של אבן או אילן. הוא קיים בהווה-נצחי. זהו החופש הקודם לכל. וגם רוח האדם, בנקודה הכי איתנה, אינה מוגבלת ע"י דבר. מעבר לנבואה, למקום בו אדם שומע את דבר ה', נמצאת המשיחות, בו האדם והאל אחודים ביצירה וחופש ללא גבול. 

ג. אנחנו קוראים לה "תורה" מלשון הוראה ושוכחים שהספר הזה שהשי"ת כתב הוא, בסופו של דבר, סיפור. סיפור כרונולוגי עקבי של עלילה רבת-אנפין, שהצווים רק משובצים בו בתוך הרצף העלילתי. "לא הייתה התורה צריכה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם, ומה טעם פתח בבראשית, מפני כוח מעשיו הגיד לעמו". אם נאמץ פרשנות מרחיבה מאוד של דברי ר' יצחק, הרי שהתורה לא פותחת במצווה הראשונה כי היא לא רק ספר מצוות, אלא נועדה להנחיל תודעה היסטורית של הקשרו של הלאום וקשרו לארצו. אדם שהפנים את התורה וקלט את המסר שלה חי מתוך התפעמות של עבר מפואר, מסועף במשברים, משקעים ושיאים, וקשר חי, נושם, בועט, בין עם-ישראל לאלוקיו. אנחנו נכנסים בעת כתיבת מאמר זה לפרשיות יציאת מצרים, והקב"ה מדגיש שם חזור והדגש עד כמה חיוני לו הזכרון. לי כקורא אובייקטיבי ברור שלא מדובר בידיעה או באיזה מטבע בקופת הצדקה של התודעה, אלא בזיכרון חי שמקיף את כל החיים התרבותיים ומעצב את התפיסה והתודעה. אצל חז"ל, לצד העולם ההלכתי היה עולם עשיר של סיפורים ואגדות, נעים מסיפורי-צדיקים ומשלים חביבים עד לגבול המיתולוגיה. אצל בעלי הזוהר עולם הסמלים והבחינות הדיף ריח חזק של מיתוס ודמיון. מה נשאר לנו מזה? ארבע טורים של שולחן ערוך, נבירה אינסופית בערימות הש"ס, מערכת לוריינית מהודקת עד תום, ומלבד זה הסיפורים הפכו לדוגְמות ואמירות. או לסיפורי ילדים. יש לנו "מחשבת ישראל", אבל היא בדיוק זאת, מחשבה, נובעת מקידמת המוח. 

האמת שהנביא חזה תופעה זו לחיוב: "לא יאמרו חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים אלא חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ צפון ומהארצות אשר פוזרו שם". שיבת ציון היא הסיפור שלנו, ואצל רבים היא אכן סיפור מכונן. אבל מה יש בו בסיפור הזה? סיפור בסגנון מודרניסטי-ריאליסטי, חסר מעוף של פנטזיה, כשם שהציונות עצמה הייתה, נטולת נס וליחה. גם הספרות היפה הישראלית מתאפיינת בריאליזם רחב, והא ראיה שנכתבים מעט מאוד ספרי פנטזיה ומדע בדיוני בארץ. ככל שנקודה היא פנימית יותר, היא צריכה כלים רחוקים יותר; ככל שמתרחקים מן הממשות והמציאות יכולים לבטא עולמות פנימיים עמוקים וסמויים יותר. ללא מיתוסים, חיינו מנוונים. 

אני רוצה להקדים ולומר שאין מבחינה זו הבדל עקרוני בין סיפורים שקרו ולא קרו ובין אדם המאמין במיתוס לאדם שלא מאמין בו. מה שמשנה הוא ההשפעה של הסיפור על התודעה, וההשפעה תלויה באימוץ ובקבלה ולא באימות על ציר המציאות. אין ביכולתנו לכתוב מיתוסים מכוננים, שישאו תרבות שלמה, אבל ביכולת כל מי שמרגיש את עצמו קשור לבחינתו של בצלאל וששייך לעולם הקודש לתרום את חלקו ולהרים את השכינה מעפרה. להחזיר לחיים הדתיים ולחיים שלנו בכלל את הלוֹח, את הפלא, את החלומות הפרועים. להחזיר לדת את השכל האחורי ואת עולם הצללים שלה. להעז ליצור.