כיצד ניתן לקרוא בספר הזוהר?

אנחנו עומדים תמיד על סף המיסתורין. דברים שניתן לרטוט ולהרגיש אותם, לנחש ולחוש את מציאותם הקרבה, לעמוד מולם בפלא ולעיתים אף לפעול בהם ואיתם, אך לא תמיד להשיג אותם בתודעה בנאלית רגילה.  

יש סודות באדם וסודות במציאות, יש סודות באלוהות, וכמוהם יש גם סודות התורה. 

* 

המיסתורין והרמה שמעבר קיימים בתורה והם קיימים גם באדם, בעולם ובחיים. בכולם שייך הסדר של "פשט", "רמז", "דרש" ו"סוד".  

ה"פשט" הוא הדבר בעירומו. הכול מגולה כמו שהוא בפשטות, ללא כיסויים והעלמות. התוך או התוכן חושף בפניי את עצמו כמות שהוא, ללא לבושים.. בתורה, רק הרעיונות שהם כל כך המוניים שאין חשש לחשוף אותם בצורה הזאת, נכללים ברובד הזה. ב"רמז" אני מתחיל להרגיש סוד עמוק יותר קורא לי. הכתוב, או החיים, כמו מצביעים מעבר לעצמם, נותנים שארית או סימן למשהו שטמון בהם שהוא מעבר להם, אבל הוא לא ממולל ולא מפוענח. ה"דרש" הוא המאמץ האקטיבי שלי כאדם "להיכנס" לעובי הכתוב או החיים, ולדרוש מהם לגלות לו משמעות. לעמול ולהעמיק, לשחור ולבקש, לדפוק על דלתי מרום. מהבחינה הזאת אין הבדל בין רובד הדרש לבין מה שרגילים לקרוא היום "עומק הפשט" - שניהם דרישות ודרשות. והסוד? הרי הוא חתום כמו שהיה. זה הקוטב הנגדי לפשט, הדברים שאותם אני לא יודע ולא יכול לדעתם, אלא אם כן יימסרו לי בלחישה. אני יכול רק לדעת שהם שם - רק לדעת שיש בכתוב או בחיים משהו "מופלא ממני", שבו לא אגע לעולם. הנסתר נשאר נסתר. 

"ספר הזוהר" מתחיל מהחיפוש, החתירה וההשתוממות אחר הסוד. הבנת הבסיס שלו היא שקיים רובד עמוק יותר – בחיים, בהוויה, בטבע ובספר התורה – שאנשים אינם שמים על לב. "אוי להם לבריות, שישנים בחוריהם ואינם יודעים על מה העולם עומד", הוא צועק תדיר. יש קטע מעניין בספר הזוהר אומר שאם יש לפרש חלום לפי דרכו ואופיו של החולם, כל שכן שיש לפרש את התורה על פי דרכו של אלוהים. התורה היא חלום, היא מילים של קדושה, לא מילים של בשר ודם, של חולין. מכתביו של רבי משה די ליאון שפירסם את הזוהר עולה כי הדחיפה לעשות זאת הגיעה מכך שהדור מתרחק מהערכה אמיתית וכנה של הקדושה שבתורה, מתוך הליכה אחר תורות פילוסופיות שרוקנו אותה מעומק ממשי. לכן החליטו בעלי הזוהר לגלות את הסוד, למרות שידעו שמעטים אם בכלל יבינו אותו ויוכלו להכיל.  

לא כל אחד יכול להיכנס לפרד"ס ולקרוא בספר הזוהר, ולא כל אחד צריך לכך. כניסה אל הסוד שאינה רגישה מספיק, קריאה של ה"סוד" ברמת ה"פשט" שלו, עשויה להוביל לנזקים משמעותיים – לחיים, לחברה ולתפיסת התורה. אם הלב שלכם רוגש ומחפש את זה, זה הסימן שאתם שייכים לכך. מי ששואל, אומרים לו להמתין; אולם יש את אלו שאינם שואלים, שחייבים להיכנס ו"לקטוף מפרי עץ החיים" לפני עץ הדעת. דעו בכנות אם אתם כאלו.   

* 

האם ניתן להבין את ספר הזוהר? לפעמים הדברים שלו נראים כדברי הספר החתום. לפעמים הם נראים כהזיות, כהפלגות, כשחזור של אמונות עממיות או מיתוסים זרים, כעומק בלתי נתפס או כמחרוזות חסרות-משמעות של מילים. בעיניי זה אחד הדברים הראויים להערכה בחיבור הזוהר – המידה שבה הכותב הרגיש בנוח להפליג עם עולמותיו הפנימיים. אך איך נכון לקרוא בו, ואיך ניתן להבין? 

יש בידנו תורת הקבלה, ותורת הביאור החסידי והליטאי שמבהירים אותה כמערכת אנושית ופילוסופית, אך האם זה מספיק? המקובל רבי שמעון דהן התנסח פעם ואמר שכל תורת הקבלה המוכרת לנו היא רק ארוגה אחת בגינה הגדולה של ספר הזוהר. חכמים ופרשנים שונים, למרות שהיו מקובלים ותלמידי חכמים והקדישו את חייהם לקבלה, חלוקים זה מזה בפירושיהם, ועל פי רוב הם לא מצליחים לפרש את מאמרי ספר הזוהר בצורה מספיקה, או אפילו כזאת שנותנת פשר (גם את זה שמעתי בישיבה של הרב דהן).  

מאידך, הספר לא מפסיק לספק תובנות משמעותיות גם שנים אחרי פרסומו. הוא מרגש, קורא ומגרה. החיבורים והפירושים שהוא נותן למילות התורה מרהיבים, ולעיתים קרובות קשובות יותר לפשט מאשר הפרשנות הפילוסופית. מי שלומד וקורא מתוך אמונה וחיבור מרגיש ללא ספק התקדשות, משהו חי וקורה פה. גם חוקרים באקדמיה מעידים לא אחת השתוממות על תובנות מודרניות ועל דקויות אנינות ביותר של הבחנה במצב האנושי, שלא ברור איך הופיעו באותה התקופה מעל במת התרבות. ומי יודע איזה עוד סודות גנוזים שם? גם עכשיו אחרי שבע מאות שנה של לימוד וחקירה, עודנו כספר החתום. 

אחד מרבותיי שיכנע אותי באמירה, שאין צורך או הכרח להבין את הזוהר כשלומדים אותו.  

התורה מגלה לנו את פטפוטיה, הקב"ה משתף אותנו בהרהוריו הפנימיים. אנחנו זוכים לחזות באספקלריא המאירה של תודעה גבוהה ביותר, גם אם מרחוק, ולדלות ממנה הבנות חלקיות ומסוימות לתורתנו ולחיינו. האם לא די בכך?  

הבקשה שלנו איננה לגילוי הסוד. סוד הוא בהגדרה דבר שלא נועד להתגלות. הבקשה לגילוי סודות יש בה מעין גילוי עריות, הפיכה של דבר כמוס ועמוק לחשוף וגלוי מדי שלא בהקשרו. הבקשה שלנו היא להיות בקשר עם הסוד, לעמוד מולו, לכבד אותו, לקדש אותו ולשרת אותו. להתקרב אליו. לשמור מרחק. אולי, אם נזכה, הוא גם יתגלה בפנינו, וזה יהיה רגע אינטימי של התרגשות נפלאה.  

שכן ניתן לעיתים לזכות, להטות אוזן ולשמוע מעבר לשמיעה השטחית של המילים, לחזות בנהר השפע שמוסבר ושמונהר דרכם, ולהבין. זה תלוי בזכייה מן השמים, ובמידה שבה האדם זיכך את נשמתו.  

הזוהר מגלה לנו, כאספקלריא המאירה, תודעת קיום והבנה גבוהים ביותר.  

ב 

איננו יודעים איך נכתב ספר הזוהר, לא כל שכן מה המקור לראייתו ותובנותיו. הדברים נראים כמגיעים מעולם אחר. לא לחינם רבי שמעון גילה אותם כשהיה גנוז במערה ומכוסה בחול עד מעל לכתפיו, כמעט מחוץ לגוף. עד כמה שידוע לנו לא השתמשו המקובלים בחומרים פסיכדליים, אך קרוב לודאי שהייתה להם פרקטיקה כלשהי להרחבת התודעה ולגילוי. הקבלה היא מסורת מימי הנביאים. הזוהר מטייל בין החיים לבין המתים, העולם הזה והעולם העליון, בני אדם, נשמות ומלאכים. עבורנו הדבר נראה פנטסטי ואולי ממוצא. אבל די להביט במסורות רוחניות אחרות, כגון זו המסורות יוצאות הודו כדי לדעת שהדברים אפשריים ומתרחשים. אולם בסופו של דבר מה פתח בפניי חכמינו את מילות התורה בצורה הזאת, שאיפשרה להם לראות את העולמות כמו מהזווית של האור המחיה אותם? אולי לא נדע זאת לעולם. 

הזוהר מציע פרספקטיבה אחרת, שרואה את ההוויה כזרימת חיים מתמדת מן האינסוף אל העולמות והנבראים. תפיסה שרואה איך בתוך ומאחורי כל דבר יש רמז לעומק חי ורוטט עמוק יותר. הסתכלות שיש בה חיים וקדושה, וגם הבחנה. שקוראת את המתבוננים בה אל דיוק והתעלות חייהם.  

הזוהר מכניס אותנו לתודעה שרואה איך הכול שזור ומיוחד באחדות – "כֹלא חד", ודווקא מתוך ההבחנות, הסידורים והמבנים המפורטים שהיא מציירת, שאינם אלא ציצים ופרחים של כוח החיים המיוחד. וחשוב לי לומר שרק הבנה וקליטה שכלית של ארמונות מילוליים אלה תסביר כראוי את הזוהר, ושעד לאותו שלב אנחנו מדברים על מבואות, שכן ההבנה המדויקת נתונה בהם בעצמם.  

הזוהר מבקש לשלב את הידיעה המובהקת והמבחינה של היהדות והתנ"ך יחד עם גישה למיסתורין, לפנים הרכות, האפלות, הסוערות, הכאוטית, הלא-נודעת והבלתי ניתנות לתמלול של המציאות והחיים. יש בו כמיהה והבנה אל הנשי, וכמיהה והבנה אל המיתי והמאגי. מתוכם הוא קורא את התורה מחדש בצורה שמחדשת אותה תוך שמירה עילאית על קדושתה.  

מתוך כך עובר חידוש ועיבוי גם הרעיון האלוהי, וללא עזיבת המונותאיזם המקראי מתווספים רבדים עמוקים יותר. ניסוח קוהרנטי של התאולוגית יש הזוהר הוא עניין למאמר אחר, אך די לומר שהוא משלב מקרא, פילוסופיה, מיסטיקה, ידע אזוטרי וכמיהה פרסונלית, ומהווה מענה הולם ביותר לשאלות שאנחנו שואלים עד היום הזה.    

הזוהר מבקש שוב ושוב לקלף את פני-השטח הגסים של החיים, על מנת להגיע ולגעת בפרי החיוּת שבפנים. הוא קורא לידיעה שהיא גם חיבור ורגש וייחוד עם המוחלט. מרגע שהתחברתם לשקע הזה, הוא יוצר בכם מחויבות אישית ומעורבות אישית עם העניין האלוהי, קנאות וכאב יחד עם עונג, רוחב דעת ופליאה.     

ג 

אולם איך בכל זאת ניתן לגשת וללמוד את הזוהר? מה הדרך הנכונה ללמוד בו? 

קיימות לעניות דעתי ארבעה דרכים כרגע בעולם: דרך הקבלה, דרך האקדמיה, דרך הגריסה ודרך המשמעות הקיומית.  

הקריאה שאני חותר אליה היא שילוב של כל אלו, ביחד עם ממד נוסף שאני רוצה לקרוא לו "הקשבה".  

1. דרך הקבלה 

הדרך הקבלית היא לימוד הזוהר בצמוד לפרשניו, שמפרשים אותו ע"פ רוב לפי קבלת האר"י. כאן כל מילה הופכת לתמרור ולסימן למושג במערכת אחרת, שבנויה כמו מפה שבה כל חלקיה מתחברים.  

היתרון של הדרך הזאת הוא שיש בה הרבה קדושה וסגולה פנימית לאור ולזכייה. היא משולבת בדרך כלל עם טהרה, לימוד נגלה, תיקון הנפש, צומות וקבלה מרב פה אל פה, שהיא הסגולה הטובה ביותר לזכייה.  

הדרך הקבלית מבהירה את הסמלים המסועפים של הזוהר לפי מפתח שאפשר לעקוב אחריו, שמקורו במסורת הקבלית-הזוהרית בעצמה.  

אולם הדרך הזאת עשויה לפספס רבדים ב"פשט" של הזוהר, ודקויות בניסוחים שלו. היא מעבירה משמעות ממערכת למערכת, ולכן עשויה לפספס דברים בפירוש הזוהר בעצמו. כמו כן היא עשויה להיות טכנית, ו"ערבך ערבא צריך": כיצד ניתן להבין את קבלת האר"י בעצמה בצורה שהיא לא טכנית בלבד? כמו כן, הדרך הזאת לא מתאימה למי שאינו בקי בכתבים המתקדמים יותר בעצמם.   

2. דרך המחקר 

הדרך האקדמית כוללת השוואת כתבי יד, הכרה של ההקשרים הרעיוניים וההיסטוריים, פירוש הזוהר לפי שימושיו הספרותיים, הסתכלות כוללת וכו'.  

לדרך האקדמית יש יתרון של מבט שמסוגל להפיק לעיתים תובנות ספרותיות ופסיכולוגיות על הזוהר שהלימוד המסורתי מפספס. וגם לנסח את התאולוגיה בצורה יותר מקיפה ומוסברת, למרות שכאן לדעתי זה לא תמיד עובד . אם היא נעשית נכון, היא עשויה לעורר את לב הלומד והחוקר לאמץ אותה במובן-מה כדרך חיים.  

לימוד קבלי שהוא אינטלקטואלי גרידא, לעניות דעתי אין בו הרבה ערך, גם להיות לו נזקים. דברי אלוהים חיים, אם קוראים אותם כ"פשט" וכמערכת ומסתכלים עליהם במבט של אובייקט, לא מרוויחים לא אותם-עצמם וגם לא שום דבר שמועיל לעולם הזה. כמו שאמר ר' ישראל סלנטר, אין שום ערך לדעת את מספרם המדויק של המלאכים שבשמים. 

המצב טוב יותר אם אני באמת מאמין שזה קיים ושזהו תיאור העולם האלוהי. אבל גם זה לא תמיד מתקיים. ערך אחר הוא ערך היסטורי ותרבותי. ובכן, זה בהחלט נחמד, אבל זה לא לימוד סוד. מה שמשנה זה הכוונה וההכוונה ורמת ההתמסרות והטהרה והדיוק.  

יתרה מכך, בלשון המקבלים מתמקדים ב"כלים" וב"נפרדות" ולא ב"אור" וב"עצמות", ומקצצים בנטיעות.  

לרמה הפילולוגית וההיסטורית שבמחקר האקדמי לא אתייחס בהרחבה, אך אומר את הדברים הבאים. לדעתי פילולוגיה היא כלי פרשני חשוב ככל הכלים והיא קשורה לרובד הראשון, הרצון להבין דברים בדיוקם במישור האינטלקטואלי. ברובד ההיסטורי לעומת זאת לדעתי נעשה הרבה "סלט" על ידי המחקר, ונוצר נרטיב מחודש לפי יומרת ליבם של חוקרים ולא לפי תודעתם העצמית של המקובלים.  

במישור הניסוח, חוקרים משתמשים במושגים שמקורם אינו בקבלה עצמה, כמו "תאורגיה", "דואליזם" או '"נאופלטוניזם", שאינם מדויקים גם על דרך במחקר (!). מכיוון שלמילים יש משמעות, והן אלו שיוצרות ומציירות את התודעה יותר מאשר התכנים, יש בכך פשיעה כלפי המקור הקבלי.  

מעבר לכך, אני רואה במחקר נטיה לחפש דברי כפירה וחתרנות כאילו שרק הם מעניינם לשים עליהם מדי דגש. 

3. דרך החיפוש הקיומי 

הדרך השלישית היא דרך חיפוש המשמעות הקיומית. פירושה לימוד קטעים בזוהר ללא התחייבות להבנה מלאה, אלא לנסות לדלות מהמילים תובנות קיומיות חלקיות עבורנו, לעבודת ה' ולחיים. 

למי שהולך בדרך הזאת אמליץ רק לשים לב שהוא פתוח לרעיונות חדשים שמגיעים "מבחוץ", מהקודש, ולא מדבר רק את הרהורי ליבו. אני חושב שמידה גבוהה של רצינות ויראה היא הכרחית לשם כך. כמו כן כדאי כן לקבל היקף והבנה כללית ולא להיתקע בכל פעם על המילים הראשונות של הפרשה... מתוך ההיקף מתבהר גם הפרט. כדאי לדעת לפחות את הסימבוליקה הבסיסית של כינויי הספירות (ע"י ספר "שערי אורה"). ככה עוסקים יותר בסה"ז ופחות בניחושים. 

4. דרך הגריסה 

הדרך הרביעית היא הקריאה הנקראת גריסה, כלומר לקרוא בקול בלי להתיימר להבין, או בלי להבין בכלל. למרות שאנחנו עשויים לזלזל בה, זאת אולי הדרך הגבוהה ביותר, לאור מה שאמרנו על הסוד שבזוהר ועל היותו ספר קודים שעדיין לא לגמרי פוענח. בקריאה שכזאת הקודים בעצמם פועלים, והאדם מרגיש את התדר. הנשמה מבינה. 

5. ההקשבה 

אני ממליץ לקחת את הטוב מכל הדרכים האלה ביחד, ולהוסיף על כך את ממד ההקשבה.  

הקשבה פירושה לנסות לא רק לקרוא או ללמוד אלא גם להרגיש את הטקסט, להרגיש לאן הוא לוקח אותי ומה חוויית החיים שהוא מעיר בי ולוקח אותי אליה, עד כמה שניתן. 

לעניות דעתי מתוך ההקשבה והתחושה המורגשת הזאת מתגלה הבנה, שהיא בלתי אפשרית מתוך חשיבה בלבד – "טעמו וראו". מה שעוזר לה הוא עירוב של הגוף, למשל ההסתכלות באותיות וקריאה בקול, ביחד עם ריכוז מלא לפחות בזמן הלימוד. ההקשבה בעצמה היא הניסיון לקלוט רובד נוסף שנפתח מעבר להבנה המילולית. 

ומעבר לכל זה, עלינו לתת לזוהר לקחת אותנו וללמד אותנו, מעבר למה שנוכל להבין בעצמנו לעולם.